החלטה בתיק בשא 2792/05

בפניי בקשת הנאמן להורות על ביטול הסתלקותה של החייבת מעזבון אביה המנוח.

הרקע לבקשה :

1.       ביום 27.6.04 ניתן צו לכינוס נכסי החייבת נורית דרייפוס (להלן: החייבת), וביום 26.1.05 הוכרזה החייבת פושטת רגל  ועו"ד נפתלי נשר מונה לנאמן על נכסיה (להלן: הנאמן).

2.       אביה של החייבת, צבי (היינריך) וולפיש (להלך: המנוח), אשר הלך לעולמו ביום 14.10.98, הותיר אחריו צוואה מיום 24.2.80, ובה ציווה את כל הרכוש שהיה ברשותו עובר למועד נישואיו לגב' אסתר פוקס (להלן: פוקס) לשלושת ילדיו: החייבת, יורם וולפיש (להלן: המשיב), ושלמה וולפיש (להלן: שלמה), בחלקים שווים (להלן: הצוואה). 

ביום 27.9.99 חתמו החייבת ואחיה שלמה על תצהירי הסתלקות מחלקם בעזבון לטובת המשיב, וביום 14.12.99 הגיש המשיב לרשם לענייני ירושה בחיפה בקשה לקיים את צוואת המנוח בהסתמך על הסתלקות אחיו מחלקם בעזבון. ביום 24.1.00 ניתן צו קיום צוואה לפיו המשיב הוא היורש היחיד של המנוח, ובהתאם נרשמה דירת המנוח ברח' דישראלי 18א' בחיפה (להלן: הדירה), בשלמותה, על שם המשיב. 

3.       ביום 15.4.02 מכר המשיב את זכויותיו בדירה לגב' הגר חורן בתמורה לסך של          155,000 דולר, סכום אשר דווח לשלטונות מס שבח כשווה ערך לסך של 742,915 ש"ח. (נספחים יא1- יא2 לבקשה).

4.       תכלית הבקשה שבפניי היא להורות למשיב להשיב לקופת הכינוס שליש מהתמורה שנתקבלה אצלו תמורת הדירה, סכום אשר לטענת הנאמן עומד על סך של 290,905 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת הבקשה (17.2.05) ועד התשלום בפועל.

5.       טענות הנאמן :

          א. החייבת הסתלקה מחלקה בעזבון אביה בעת שהייתה חסרת כושר פרעון ולפיכך מהווה הסתלקותה פעולה בחוסר תום לב, על פי הוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973 המוחל על כל פעולה משפטית מכוח סעיף 61 לחוק זה- ודינה להתבטל.

          לחלופין מהווה ההסתלקות מהעזבון הענקה הבטלה כלפי הנאמן, מכוח הוראות סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], תש"ם- 1980 (להלן: הפקודה).    

          ב. במועד הסתלקותה של החייבת מהעזבון עמדו חובותיה על סך של 6,453,316 ש"ח, על פי פירוט שייעשה בהמשך, ולא היה בנכסיה מכל סוג שהוא, כדי לכסות ולו מקצת מחובותיה לנושים. החייבת והמשיב לא הרימו את הנטל הרובץ עליהם להוכיח כי במועד ההסתלקות הייתה החייבת כשרת פרעון של כל חובותיה, ולפיכך לא מתקיים החריג הקבוע בסעיף     96(ב) לפקודה.

          ג. בנסיבות המקרה, לא חלים אף החריגים הקבועים בסעיף 96(ג) לפקודה. נטל הבאת הראיות להוכחת החריגים רובץ על החייבת והמשיב, והם לא עמדו בו. המשיבים לא הוכיחו גרסתם כי ההסתלקות בוצעה בתמורה לכספים, שלטענתם, החייבת נטלה שלא כדין מחשבנות הבנק של המנוח, וכי המשיב היה תם לב בעת ההענקה. 

          ד. העובדה כי החייבת הסתלקה מהעזבון 10 ימים בלבד לאחר שהודתה במשטרה ביום 17.9.99 בביצוע מעשי גניבה שיוחסו לה מחשבונות של לקוחות בנק המזרחי המאוחד בחיפה (להלן: הבנק), בו עבדה, מלמדת כי אין מדובר "בהתחשבנות" שנערכה בין האחים, כטענת המשיבים, אלא בניסיון חסר תום לב למלט את זכויותיה של החייבת בעיזבון מהנושים.           

6.       טענות המשיב

          א. דין הבקשה להורות על ביטול הסתלקותה של החייבת מהעזבון מכוח חובת תום הלב להדחות על הסף מחמת העדר עילה. המסגרת הנורמטיבית לביטול פעולות שנעשו על ידי חייב שהינו פושט רגל מוגבלת להוראות פקודת פשיטת הרגל בלבד, ואין לנאמן עילות אחרות, זולת אלו הקבועות בפקודה, מכוחן יכול לעתור לביטול הסתלקותה של החייבת מהעזבון.

          ב. סעיף 96 אינו חל בענייננו, באשר הסתלקות החייבת מהעזבון אינה מהווה "הענקה". סעיף 6(ב) לחוק הירושה, תשכ"ה- 1965 (להן: חוק הירושה) קובע כי מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. כל עוד לא ניתן צו קיום צוואה המקים את זכות היורש, לא קיימת בידיו כל זכות ממשית הניתנת להעברה. על כן, בשעה שנעשתה ההסתלקות, לא הייתה בידי החייבת זכות ממשית ומוגדרת להעברה, ואין לראות במעשה ההסתלקות "הענקה" כמשמעותה בסעיף 96 לפקודה.

ג.בנוסף לכך, אין הענקת נכסים באה בגדר סעיף 96 לפקודה אלא אם היא מתייחסת לנכסיו של המעניק. במקרה הנדון החייבת לא העניקה נכס השייך לה; הסתלקותה מהעזבון נעשתה לאחר שנטלה כספים מהעזבון וצמצמה באופן משמעותי את מסת העזבון, ולכן בעת ביצוע ההסתלקות כבר לא היו לחייבת זכויות ביתרת העזבון. 

          ד. למנוח היו חשבונות בבנק לאומי במגדל חיפה באחוזה, ובבנק הפועלים סניף אחוזה.  המנוח צירף את המשיב כשותף לחלק מחשבונותיו בבנק לאומי, אולם המשיב, אשר הינו עובד רפא"ל ומחודש נובמבר 97' עד ספטמבר 02' התגורר בשליחות בסינגפור, לא פעל בחשבונות אלו, לא משך כספים, ולא קיבל עדכונים שוטפים בדבר מצבם, עד לאחר פטירת המנוח. המנוח לא ידע להשתמש בכספומט ולא משך כספים באמצעותו, ובשנה האחרונה לחייו היה מוגבל לחלוטין בתנועה ועל סף עיוורון.

          לטענת המשיב, נטלה החייבת ללא רשות ולשימושה סך של כ- 900,000 ש"ח מחשבונותיו של המנוח, הן בחייו והן לאחר פטירתו.