החלטה בתיק בשא 2610/05

1.         בפניי בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת התביעה למוסד לבוררות, מכח סעיף 5 לחוק הבוררות תשכ"ח-1968.

המדובר בתביעה כספית שהוגשה על ידי המשיבים 1 ו-2 ( להלן "המשיבים" ), חברי קיבוץ מעין צבי לשעבר ( להלן "הקיבוץ" ), לתשלום דמי עזיבה המגיעים להם לטענתם, בהתאם לכללים בדבר זכויות חבר יוצא או מוצא מקיבוץ, התשנ"ג-1993 ( להלן "כללי העזיבה" ). המשיבים עזבו את הקיבוץ בחודש 11/02.

לטענתם, הקיבוץ נמנע מלשלם להם את מענק העזיבה המסתכם בסך של כ- 208,000 ש"ח, וכן הודיע להם על כוונתו לנכות ממענק זה את שווי קרן ההשתלמות וקופת הגמל שצברה משיבה מס' 1 במהלך תקופת עבודתה מחוץ לקיבוץ.

יודגש כי התביעה הוגשה גם בשם משיב מס' 3 שהינו בנם של המשיבים, אולם לענייננו, אתייחס בנפרד בהמשך.

2.         הקיבוץ טוען כי יש להעביר את התביעה למוסד לבוררות בתנועה הקיבוצית. את הבקשה הוא משתית על שתי הוראות. הראשונה, סעיף 1 לחלק ו' של תקנון הקיבוץ "ישוב סכסוכים" הקובע:

" כל סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר או חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך, יימסר להכרעת המוסד לבוררות וגישור בתנועה הקיבוצית בהתאם לתקנונה והוראות תקנון זה תחייבנה בכל בוררות כאמור".

ההוראה השניה היא סעיף 19 לכללי העזיבה הקובע:

" חילוקי דעות בכל הנוגע לכללים אלה יועברו להכרעת בורר"

לטענתו, המשיבים כפופים לתקנון הקיבוץ המהווה חוזה מחייב בין חברי הקיבוץ לקיבוץ, וכן, לכללי העזיבה עליהם הם משתיתים את תביעתם, ומטעמים אלה, יש להיעתר לבקשה ולהורות על העברת התובענה לבוררות.

3.         לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובת המשיבים על נספחיה, בתגובת לתשובת המשיבים על נספחיה, בבקשה למחיקת תגובת המשיב לתשובת המבקשים, ובתשובת המשיב לבקשה למחיקת התגובה הנ"ל, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל לגבי משיבים 1 ו-2, ולהדחות לגבי משיב מס' 3.

אומר כבר עתה, כי ב"כ המשיבים לא חסך בשום טענה שיש בה לשיטתו, בכדי לתמוך בהתנגדותו לבקשה, ותגובתו משתרעת על לא פחות מ-22 עמודים ( לא לדבר על שרשרת התגובות והבקשות שבאו בעקבותיה כמתואר לעיל), אולם בהחלטתי זו אתמקד אך ורק בטענות הרלוונטיות להכרעה בבקשה זו.

4.         נכונות הקיבוץ לקיום הבוררות

המשיבים טוענים כי הקיבוץ לא הראה נכונות לקיום הבוררות, במהלך חילופי הדברים שהתנהלו בין הצדדים בטרם הגשת התביעה, וגם לא לאחר שנשלח לו על ידי המשיבים, מכתב התראה ובו צויין כי במידה ולא יעתר לדרישתם, יפנו המשיבים לבית המשפט.

5.         לאחרונה נדרשתי לסוגיה זו בבש"א 6061/05 ( בת.א 3204/05 ) ושם קבעתי כי משלא ניתנה למבקשים הזדמנות להביע את רצונם או אי רצונם, להליך בוררות, לא ניתן לראותם כמי שלא היו מוכנים לבוררות. יודגש כי משיב מס' 2 שימש כגזבר הקיבוץ, ומתוקף תפקידו הנ"ל, היה בקי, כפי שהדעת נותנת, בהוראות התקנון, ובכללן, ההוראות המתייחסות לדרך יישובם של סכסוכים המתגלעים בין חברי הקיבוץ, ומעמדן המחייב של הוראות אלה. על רקע מעמדו זה, היה על משיב מס' 2 להעמיד את הקיבוץ על כוונתו למצות את זכותו בהפניית הסכסוך לבוררות, בטרם יגמור בדעתו לפנות לבית המשפט, ומקובל עלי האמור בתגובת הקיבוץ לתשובת המשיבים ( סעיף 4  ) כי משיב מס' 2 ידע את "כללי המשחק" מכח תפקידו הנ"ל, ואת עמדת הקיבוץ ונכונותו לעשות כל הדרוש לקיום בוררות.

על כן, משלא העמיד המשיב את הקיבוץ על מימוש זכות הפנייה לבוררות, לפני הגשת התביעה, לא ניתן לראות את הקיבוץ כמי שסירב לבוררות או שלא היה מוכן לקיומה.

6.         יתרה מכך, וברוח הדברים שנקבעו בהחלטתי המוזכרת לעיל, משהסכימו המשיבים להיות חברי קיבוץ, ועל ידי כך, קיבלו הם על עצמם את תוקפו המחייב של התקנון שמהווה הסכם מחייב ביניהם כאמור, חלה עליהם חובה לנהוג בתום לב בקיומו של ההסכם, ופנייתם ישירות לבית המשפט מבלי להעמיד את הקיבוץ תחילה על האפשרות של קיום הבוררות, יש בו משום חוסר תום לב בקיום זכות הנובעת מההסכם הנ"ל.

7.         הטענה כי סעיף הבוררות שבתקנון בטל בהיותו נוגד את האמור בסעיף 52 לפקודת השותפויות

            המשיבים טוענים כי סעיף ו' 1 לתקנון שענייננו יישוב סכסוכים בפני מוסד לבוררות, הינו בטל, שכן הוא עומד בניגוד להוראות סעיף 52 (1) לפקודת האגודיות השיתופיות, המאפשר לקיבוץ, שהינו אגודה שיתופית, לקבוע בתקנונו הוראות לישוב סכסוסים בעניינים הנוגעים לעסקי האגודה בלבד.

טענה זו דינה להדחות. המונח "עסקי האגודה" פורש בפסיקה כמתייחס לסכסוכים הפנימיים הנוגעים לעסקי האגודה להבדיל מעניינים חוקתיים. על ההבחנה הנ"ל עמד כב'