החלטה בתיק בשא 24448/06

לפניי בקשת רשות להתגונן, שנתמכה בתצהירו של מר אורי ירדני, המנכ"ל מטעם הנתבעת.

על פי כתב התביעה, התובעת, הנתבעת וחברת מצפה תת ימי ים סוף בע"מ, התקשרו ביניהם ביום 24/2/99 בהסכם מייסדים להקמת חברה משותפת בשם אמייזינג וורלד בע"מ, שמטרתה היתה תכנון, הקמה, שיווק ותפעול של אטרקציות תירותיות (נספח ב' לכתב התביעה).

על פי הנטען, הצדדים יזמו הקמת אתר תיירותי באילת, והסכימו כי הפרוייקט ימומן על ידי השקעה משותפת של הצדדים בהון מניות וכן על ידי הלוואת בעלים, בסך של 747,500$.  ביום 27/4/99 נערך בין הצדדים הסכם הלוואה במסגרתו ניתנה לנתבעת הלוואה בסך 550,000$ , הצוברת ריבית שנתית בשיעור 7.5% , תוך שנקבע, כי ריבית שנצברה בתקופת ההלוואה ולא שולמה, תצטרף לחשבון ההלוואה ותשא אף היא ריבית (נספח ג' לכתב התביעה).

התובעת טענה, כי היא עמדה בהתחייבויותיה על פי הסכם ההלוואה, והעניקה לנתבעת הלוואה בסך של 2,269,618 ש"ח , במספר תשלומים- סכום של 750,332 ש"ח הועבר אל הנתבעת ביום 17/6/99; סכום של 774,639 ש"ח הועבר אל הנתבעת ביום 29/11/99 וסכום של 744,627 ש"ח הועבר אל הנתבעת ביום 8/2/00.  על פי הנטען, הצדדים הקפידו לערוך פרוטוקולים מתאימים, המתעדים את העברת הסכומים, בכל אחד מהמועדים האמורים (נספחים ד'-ו' לכתב התביעה).

התובעת טענה, כי על פי הסכם ההלוואה, ההלוואה ניתנה לתקופה המסתיימת בתום שבע שנים ממועד ביצוע התשלום הראשון על חשבון ההלוואה.  לפיכך, ומאחר שהסכום הראשון של קרן ההלוואה שולם ביום 17/6/99, הרי שתאריך פירעון ההלוואה הוא 16/6/06.

לטענת התובעת, על פי הוראת סעיף 5.1 להסכם ההלוואה שילמה לה חברת אמייזינג וורלד בע"מ, בשם הנתבעת, סכום של 173,808 ש"ח , המבטא את הריבית על הלוואת הבעלים שנתנה הנתבעת לחברת אמייזינג וורלד, וזאת כהחזר על חשבון ההלוואה שנתנה התובעת לנתבעת.

לטענת התובעת, יתרת חשבון ההלוואה לאחר ניכוי ההחזר האמור, בסך 173,808 ש"ח,  ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית ומע"מ, מסתכם ב- 4,218,271 ש"ח .

התובעת טענה, כי מכתבי הדרישה שהפנתה לנתבעת בעניין זה לא נענו, והנתבעת טרם פרעה את חיובה (נספחים ט' ו-י').

בתצהיר המהווה את בקשת הרשות להתגונן, טוען מר ירדני, כי עוד לפני חתימת הסכמי ההלוואה, היתה התובעת מודעת לכך שלנתבעת אין כל אפשרות ויכולת כספית להשקיע את מלוא הסכומים הנדרשים כהשקעת בעלים במיזם המשותף, ולכן גם אין ביכולתה להשיב את כספי ההלוואה, אלא מתוך רווחי המיזם.

לטענת מר ירדני,  סוכם בין הצדדים כי ההלוואה תושב מתוך רווחי המיזם, והבטוחה היחידה שניתנה בגין ההלוואות, היא שיעבוד המניות במיזם עצמו, כמעין הלוואות "נון ריקורס" (לטענתו, מר פרייס, מנכ"ל התובעת בתקופה הרלוונטית, היה מודע להסכמות האמורות). 

מר ירדני טוען, כי ההסדר בין הצדדים אינו מקבל ביטוי כתוב בהסכם ההלוואה, מאחר שהתובעת היא חברה ציבורית.

לטענת מר ירדני, למרות תחזית התוכנית העסקית, בפועל, המיזם התיירותי לא נשא רווחים כלל, בעקבות האינתיפדה שפרצה בשנת 2000 והפגיעה בענף התיירות.

לפיכך, ולאחר שלוש שנים ממועד הפעלת הפרוייקט, הוחלט בחודש ספטמבר שנת 2004 על סגירתו לתקופת החורף (נספח ג' לבקשה).  מר ירדני טוען, כי בפועל, הכוונה היתה לסגור את הפרוייקט באופן סופי.  בהתאם לכך, ובשל מצבה הכלכלי הקשה של הנתבעת, הוסכם עם הבנק הבינלאומי, כי התובעת והמצפה התת ימי ישלמו סכום חלקי ביותר מההלוואה, ויתרת החוב תימחק, בהתחשב בכך שלנתבעת לא היה מקור כספי כלשהו, לתשלום חלקה בהלוואה.

מר ירדני טוען, כי למעשה, לאורך כל התקופה הרלוונטית לתביעה, היתה התובעת מודעת למצבה הכלכלי הבלתי יציב, ולכך שאין באפשרותה לממן את חלקה בהשקעה המשותפת שלא מתוך הרווחים, וזו הסיבה לכך שניתנה הלוואת "נון ריקורס". לפיכך, ולאור העובדה שהרווחים לא הופקו בפועל, הרי שלמעשה, לא התגבש חוב כלשהו, ולחלופין, מדובר בחוב אבוד, שהתובעת עתרה לחייבה בתשלומו תוך שיהוי, שעה שהיתה מודעת להעדר יכולת הפירעון, כבר בעת שהפרוייקט הגיע לסיומו, בחודש ספטמבר שנת 2004.  לטענתו, שיהוי זה גרם לנתבעת לנזקים כספיים, המתבטאים בתוספת הפרשי הריבית מחודש ספטמבר שנת 2004 עד להפניית דרישת הפירעון.

מר ירדני טוען, כי במסגרת פגישתו עם המנכ"ל (החדש) של התובעת, הוא הבהיר מה היה אומד דעת הצדדים בעת החתימה על הסכם ההלוואה, וכל שנאמר לו, הוא כי התובעת היא חברה ציבורית, ועליה להראות כי נקטה פעולות לגביית החוב.

מר ירדני נחקר נגדית על תצהירו, במסגרת הדיון מיום 19/6/08.

במסגרת הסיכומים, חזרה הנתבעת על עמדתה העובדתית, כפי שהובעה בתצהיר, והתובעת, בסיכומיה, התנגדה לעמדה עובדתית זו, והציגה גירסה עובדתית נגדית.

התובעת טוענת בסיכומיה, כי אין כל יסוד עובדתי לעמדתו העובדתית של מר ירדני, המנוגדת לחלוטין לנוסח הסכם ההלוואה ולמסמכים הכתובים המאוחרים לו, והנטענת באופן סתמי ולקוני ביותר. בנוסף, לטענתה, אין אינדיקציה לכך שמדובר בהלוואת נון ריקורס או שמדובר בהסכם למראית עין, מפאת היות התובעת חברה ציבורית.

לטענת התובעת, לא היתה מוטלת עליה כל חובה להעמיד את ההלוואה לפירעון מיידי, ופירעון מיידי לא היה מוביל להקטנת סכום החוב, אלא להפך, וזאת לאור העובדה ששיעור ריבית הפיגורים הוא 12%, בעוד ששיעור הריבית ההסכמית הוא 7.5%.