החלטה בתיק בשא 23963/07

על מנת להבין את הרקע למתן הפסיקתא, עלינו להידרש קצרות להשתלשלות הדיונים שבין הצדדים.

ראשיתם של הדיונים, ככל הנראה, בפסק דינה של כב' השופטת טלגם מיום 30.5.94 (להלן - פסק הדין שניתן על-ידי השופטת טלגם), בו חוייב המבקש 1 (להלן - המבקש) בתשלומים שונים למשיבה 1 (להלן - המשיבה).

המבקשים הגישו תובענה לבית משפט קמא, בת.א. 36535/04, ובה עתרו לפסק דין הצהרתי ובכלל זאת, בכל הקשור לחבותו של המבקש בתשלומים למשיבה.

בנוסף, הגישו המבקשים בקשה בבש"א 190418/04, זאת ביום 12.12.04, ובה עתרו לביטול פסק הדין שניתן על-ידי השופטת טלגם, בציינם כי מדובר בתרמית שעשתה המשיבה וכן קיומם של ראיות חדשות.

ביום 20.2.05 ניתנה החלטה בבקשה על-ידי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק, אשר קבעה " התוצאה היא כי הבקשה מתקבלת. הרשות ניתנת למבקשים להביא כחלק מן הראיות במשפט את הראיות הנוספות..." (להלן - ההחלטה מיום 20.2.05).

כעבור למעלה משנה, ובנסיבות כפי שתוארו בערעור, ניתנה פסיקתא על-ידי כב' השופטת מארק-הורנצ'יק: " לאחר שהתקבלה בקשת המבקשים לביטול פסה"ד בת.א. 15599/89 אני מורה על ביטול פסה"ד בת.א. 15599/89". עתירת המשיבים לביטול הפסיקתא נדחתה, ואזי הוגש הערעור. יודגש, כי הפירוט של העובדות דלעיל הינו מהודעת הערעור. 

מכל מקום, על פסיקתא זו, שהמשיבים רואים אותה כפסק דין, הוגש הערעור.

2.         במסגרת הליך הערעור, הגיש המבקש ביום 15.8.06 " הודעה ובקשה לדחות על הסף ולאלתר את הערעור הנ"ל". הנימוק לבקשה זו, היות הפסיקתא נסמכת על ההחלטה מיום 20.2.05, אשר הפכה לחלוטה, ומשכך " אין עוד פיתחון פה למערערים מאחר ונוצר מצב שאין הליך שכזה שמערערים על פסיקתא שהיא בסה"כ מבטאת את החלטת בית המשפט...".

במיוחד יפים הדברים, כך המבקש, לאחר שהמשיבים עתרו לעיון נוסף בהחלטה מיום 20.2.05, אשר נדחתה, כאשר אף בקשת רשות ערעור נדחתה. משכך טען המבקש, כי דין הערעור להידחות על הסף .

3.         בדיון שהתקיים ביום 16.11.06 בפני כב' השופט שילה, ביקש המבקש כי בית המשפט ידון בתחילה בבקשה האמורה.

כב' השופט שילה קבע בהחלטתו: " אין ממש בבקשה...שלפני. ברור כי הערעור הוגש על הפסיקתה שהיא למעשה פסק דין שהרי הורתה על ביטול פסק דין קודם, דבר שגם לא עלה מההחלטה שקדמה לה" (להלן - ההחלטה מיום 16.11.06).

בהתאם נקבע כי הערעור הוגש כדין, הבקשה נדחתה, תוך חיוב המבקשים בהוצאות.

4.         המבקשים לא הסתפקו באמור, וביום 8.1.07 הגישו בקשה נוספת (בש"א 1576/07) ובה עתרו כי בית המשפט במעמד צד אחד (!) יבטל את ההחלטה מיום 16.11.06, ולחלופין, יורה על עיכוב ההליכים.

מהראוי לצטט מהבקשה: " מוגשת בזה לבית המשפט המחוזי הנכבד זה הודעה ובקשה ע"י המבקשים - אשר לפיה ייתבקש כבוד בית המשפט ליתן החלטה ולפיה ליתן טעם טוב ולהסביר, מדוע שלא ייבטל את החלטתו מיום 16.11.06...".

לא למותר להוסיף, כי סגנון הבקשה כעין צו על תנאי המופנה כלפי בית המשפט.

יוער כי בבקשה ציינו המבקשים כי הגישו בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון על ההחלטה מיום 16.11.06.

המשיבים הגיבו לבקשה, וכב' השופט שילה החליט כי אינו רואה מקום לבקשה לביטול ההחלטה שניתנה במעמד הצדדים, " מה עוד שהמבקשים הגישו בקשת רשות לערער", וקבע כי הבקשה נדחית.

5.         ביום 12.12.07 הגישו המבקשים את הבקשה דנן, אשר הופנתה לכב' הנשיא, כב' השופט גורן, אשר העבירה לטיפולי.

במסגרת בקשה זו עותרים המבקשים להורות על דחייה על הסף ולאלתר של הערעור; לבטל כל החלטה שניתנה במסגרת הודעת הערעור, לרבות ההחלטה מיום 16.11.06; להורות על ביטול עיכוב ההליכים בתיק הוצל"פ שניתן למשיבים בהעדר וללא שהמבקשים קיבלו יומם בבית המשפט, כך גם להורות על ביטול הדיון הקבוע ליום 24.2.08. וכן להורות על חיוב המשיבים בהוצאות לרבות בגין עוגמת הנפש.

גם במסגרת בקשה זו, טוענים המבקשים להתנהלות המשיבים בדרך של הטעיה, מרמה, חוסר תום לב וניצול הליכי בית משפט לרעה, וזאת בעצם הגשת הערעור, כפי שהוגש. כך גם מלינים המבקשים על אותם נספחים שצורפו להודעת הערעור, ומנגד, אותם מסמכים שלא צורפו ואשר היה בהם להטעות את כב' השופט שילה.