החלטה בתיק בשא 2341/06

רקע

המבקש והמשיבים מחזיקים בחלקים שונים בחלק ממניות אורביט אלחוט בע"מ הנסחרת בבורסה (להלן: "החברה").

בין משיבה 1 (להלן: "שולמית") לבין בנה זאב שטיין, חתנו של המבקש המחזיק אף הוא בחלק ממניות החברה (להלן: "זאב") התגלע סכסוך בקשר עם הסכם, לפיו התחייב זאב להעברת מניות החברה שבידיו, (16%), לבעלות משותפת עם המבקש באופן שהשליטה בחברה תעבור למבקש ולזאב במשותף. לטענת שולמית, בסמוך למאי 2000, העבירה לזאב במתנה את המניות שבידיו בתנאי שהשליטה בחברה תשאר בידי משפחת שטיין. בסמוך להעברה זו נכרת בין שולמית וילדיה זאב וירדנה רוטנברג הסכם שתכליתו שמירת השליטה בחברה ומתן זכות סירוב לצדדים להסכם במקרה שאחד מהם יבקש למכור את מניותיו.

לטענת שולמית, בהתחייבותו להעברת המניות להחזקה משותפת עם המבקש פעל זאב בניגוד להתחייבותו לשמור על שליטתה של משפחת שטיין בחברה שהייתה תנאי לקבלת מניותיו במתנה או בניגוד להסכם שנועד לשמר את שליטתה של משפחת שטיין בחברה. לפיכך, זכאית היא לקבל חזרה את המניות שהעבירה לזאב.

ביום 9.3.04 הגישה שולמית תובענה נגד זאב בבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 9020/04), במסגרתה עתרה לצו מניעה זמני שיאסור על זאב לעשות דיספוזיציה במניות החברה שבידיו (בש"א 1065/04). צו זמני כאמור ניתן ביום 9.3.04 או בסמוך לכך.

לטענת המבקש, בסמוך לשנת 1996 הגיע להסכמה עם אחד יוסי הר לב שהחזיק ב - 32% ממניות החברה, לפיה ירכוש ממנו את המניות. בסמוך פנה אל שולמית והציע לה שרכישת המניות מיוסי הר לב תתחלק בין משפחת אביב ומשפחת שטיין באופן שהוא ובנו רון אביב ירכשו 16% מהמניות ואילו שולמית תרכוש 8% מהמניות ותעמיד ביטחונות שיאפשרו לזאב לרכוש 8% נוספים באופן שהמניות שירכשו על ידי זאב יהיו בבעלותו בלבד (להלן: "הסכם לב הר"). לטענתו, בחר לשתף את משפחת שטיין ברכישת מניותיו של יוסי לב הר באופן המתואר לעיל כדי לשמור על מערכת יחסים טובה בין המשפחות וכדי להבטיח את עתידה הכלכלי של בתו הנשואה לזאב.

בסמוך רכשו שולמית  8% ממניות החברה שהיו בידי יוסי לב הר וכשיעור מניות זה רכש גם זאב.

לטענת המבקש, בהגשת התובענה בבית המשפט לענייני משפחה ובטענתה שבתצהיר אותו הגישה לבית המשפט לענייני משפחה (נספח ד) לפיה, רכשה היא לבדה 16% מהמניות שהיו בידי יוסי הר לב ורישום 8% ממניות אלה על שמו של זאב נעשה למראית עין, הפרה שולמית את התחייבותה בהסכם הר לב לפיו ירכוש זאב 8% ממניות החברה שהיו בידי יוסי הר לב ויחזיק אותן בבעלותו בלבד.

בת.א 1061/06 תבע המבקש להצהיר ששולמית הפרה את הסכם הר לב, ולאור הפרת ההסכם, המבקש ביטל הסכם הר לב כדין וכי בעקבות ביטול הסכם הר לב זכאי התובע להשבת 8% ממניות החברה שבידי שולמית, בכפוף להשבת הסכומים ששילמה שולמית תמורת מניות אלה ובניכוי דיבידנדים שקיבלה ממועד רכישת המניות ועד להעברתן למבקש בפועל.

עוד תבע המבקש להצהיר, כי במידה ותזכה התובעת בתביעתה נגד זאב, וזה יידרש להעביר לה 8% ממניות החברה שבידיו, יהיה על שולמית להעביר מניות אלה לידי המבקש בכפוף להשבת הסכומים שתשלם שולמית עבור מניות אלה.

בבקשה שלפני עותר המבקש לסעד זמני כדלקמן:

1.       לאסור על המשיבות לעשות כל דיספוזיציה במניות החברה שבידיהן.

2.       לאסור על המשיבות לבצע כל פעולה שיש בה כדי לגרום לכך שמניות החברה יצאו מידיהן.

3.       להורות למשיבות להודיע למבקש ולבית המשפט על כל דרישה מטעם צד שלישי כלשהו לזכות במניות החברה המוחזקות על ידי המשיבות.

דיון

החלטתי לדחות את הבקשה מהטעמים שלהלן:

             א.         לטענת המשיבות, המבקש, המעורה בענייניו של זאב, ידע על התובענה שבבית המשפט לענייני משפחה כבר בשנת 2004. למרות זאת בחר המבקש להגיש את הבקשה לסעד זמני רק ביום 16.1.06. בכך יש שיהוי המלמד על העדר דחיפות בסעד הזמני המבוקש.

בתשובתו טען המבקש, כי פירוט טענותיה של שולמית בבית המשפט לענייני משפחה ובכלל זה טענותיה המהוות הפרה של הסכם הר לב נודעו לו בשיחת אקראי עם בתו לאחר חודש יוני ובסמוך, בספטמבר 2005, פנה אל המשיבות בדרישה לביטול הסכם הר לב והשבת המניות, ודרישה זו נדחתה על ידי המשיבות ביום 16.10.05.

איני מוצא לקבל את גרסתו של המבקש אודות המועד בו נודע לו על טענותיה של שולמית. כאמור, המבקש התקשר בהסכם עם זאב, לפיו אמור היה זאב להעביר לבעלות משותפת את מניותיו. בשל צו המניעה מחודש מרץ 2004 נמנע מזאב לקיים את חלקו בהסכם. בנסיבות אלה, סביר להניח שהמבקש שנפגע לכאורה מאי העברת מניותיו של זאב לבעלות המשותפת, היה פועל לברר עם זאב ו/או אחרים את הבסיס למתן הצו הזמני. אם לא די בכך, סביר להניח שהחלטת כבוד הרשם צ. ויצמן מבית המשפט לענייני משפחה, מיום 24.8.04, להותיר את צו המניעה בתוקפו, הגיעה לידיעתו של המבקש, והחלטה זו כללה תיאור טענותיה של שולמית עליהן נסמך המבקש בבקשתו כאן.

אפילו אניח שהמבקש ידע על טענותיה של שולמית רק בסמוך לספטמבר 2005, יש בהשתהותו של המבקש במשך כ - שלושה חודשים ויותר בהגשת הבקשה לסעד זמני, שיהוי המלמד שאין דחיפות ממשית בסעד הזמני המבוקש.