החלטה בתיק בשא 2204/05

ערעור על החלטת עו"ד ש' רגב, מפרק חברת א.ר. מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק), (להלן: "המפרק" ו"החברה", בהתאמה),מיום 5.6.05, לפיה נדחתה בקשת המערערות להאריך להן המועד להגשת תביעת חוב נגד החברה.

להלן העובדות הצריכות לענין:

1.         ביום 19.6.02, לאחר פרסום בעתונות וברשומות, ניתן צו לפירוק החברה, ועו"ד רגב מונה כמפרקה הזמני, ולאחר מכן (ביום 5.11.02) למפרקה הקבוע.

2.         ביום 22.8.04 הגיש המפרק בקשה, בהסכמת כל הנושים, לאישור מכירת נכס המקרקעין היחיד שהיה בבעלות החברה (מתחם קולנוע אדיסון בירושלים - להלן הנכס). בבקשה הובהר כי חוב היטל ההשבחה בגין מכירת הנכס עומד על 944,000 ש"ח (זאת, בין היתר, נוכח הודעת הממונה על מידע תכנוני והיטל השבחה מהמינהל לתכנון, הנדסה ותחבורה בעירית ירושלים, מיום  19.12.00, לפיו עומד חוב היטל ההשבחה על 941,323 ש"ח), וכי סכום זה בתוספת מס מכירה ושאר הוצאות הפירוק, ישולם מתוך כספי התמורה.

ביום 31.8.04 אישר ביה"מ את מכירת הנכס כמבוקש. דא עקא, משביקש המפרק לבצע את תשלום היטל ההשבחה, הודע לו כי החוב עומד על כעשרה מליון ש"ח, וכי כל עוד לא ישולם הסכום האמור לא תנפיק העיריה תעודה לרשם המקרקעין לצורך העברת הבעלות בנכס.

3.         בנסיבות אלו הגיש המפרק בקשה למתן הוראות (בש"א 7193/04 - להלן גם "הבקשה למתן הוראות"), בה נתבקש ביה"מ לקבוע כי חוב היטל ההשבחה המוטל על החברה מגיע לכ-985,000 ש"ח (בתוספת הצמדה), כאמור בהודעות ובאישורים שקיבלה החברה, וכי לאחר קבלת סכום זה על העיריה ליתן לחברה אישור להעברת הזכויות בנכס. לאחר שהוגשה תגובת העיריה לבקשה, הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו החברה תשלם סכום של 196,000 ש"ח ע"ח היטל השבחה, ועם קבלת הסכום תנפיק התעודה לרשם המקרקעין לצורך העברת הבעלות בנכס, אף כי אין בתשלום הסכום האמור משום ויתור על טענות מי מהצדדים בכל הקשור לתשלום היטל ההשבחה בגין הנכסים או למעמדו של היטל השבחה בהליך פירוק. ההסדר הדיוני אושר ע"י ביה"מ ביום 16.2.05.

4.         ביום 9.5.05 - כשלוש שנים לאחר מתן צו הפירוק - הגישו המערערות בקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב כנגד החברה, בגין היטל השבחה בסך כעשרה מיליון ש"ח, שלשיטתן חבה החברה בגין אישור התכנית ומימוש הנכס.

בבקשה נטען, כי עובדת הפירוק הובאה לידיעת המערערות רק בספטמבר 2004, בסמוך למועד הגשת הבקשה דנן למתן הוראות, כאשר במסגרת התגובה לבקשה הודיעו המערערות כי הן שומרות לעצמן הזכות להגיש תביעת חוב, וכי אף במסגרת ההסדר הדיוני אליו הגיעו הצדדים לא היה משום ויתור על טענותיהן בכל הקשור לתשלום היטל ההשבחה.

משכך, טענו כי יש לראות במסמכים אלו, קרי: התגובה וההסדר הדיוני, משום תביעת חוב, ולחילופין, כך נטען, יש בהם משום "טעם מיוחד" להארכת המועד, נוכח העובדה כי המפרק ידע על החוב הנטען מיום הגשת התגובה על-ידיהן.

לחילופין נטען כי גם אם ייקבע כי אין בנימוקי הבקשה להארכת מועד משום "טעם מיוחד" להארכת מועד, מחוקק המשנה לא קבע כי בהעדר "טעם מיוחד" אין להאריך את המועד, וכי הנימוקים שהועלו ע"י המערערות, גם אם אין בהם "טעם מיוחד", יש בהם כדי להצדיק הארכת המועד להגשת תביעת חוב. מה גם, שלדידן, בהגשת תביעת החוב באיחור, אין כדי לגרום נזק לצד כלשהו.

לשיטת המערערות, חובה של החברה, בסך 9,316,194 ש"ח (נכון ליום 24.3.00), נובע ממימוש הנכס, ולא מאישור התוכנית, וזאת לאור סעיף 7(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). משכך, במועד צו הפירוק, טרם מימוש הנכס, לא יכלו המערערות לטעון לקיומו של חוב כלשהו, בהעדר עילה לקיומו.

לענין גובה החוב נטען, כי אין ממש בטענות המפרק בדבר "מצג" מטעם המערערות בדבר חוב של כמיליון ש"ח, שכן שובר תשלום בסכום זה הונפק עבור מימוש חלקי של התוכנית (קרי: קבלת היתר חפירה, העומד על כ-10% מהיטל ההשבחה המלא). זאת ועוד, הדבר היה ידוע לחברה הן מבקשת ההיתר לחפירה, בה התבקש תשלום היטל חלקי בלבד בהתאם לשווי המימוש, הן מהשומה שצורפה להיתר - לפיה מלוא סכום ההשבחה הינו 9,316,194 ש"ח, והן מתכתובות עם גורמים מטעם המערערות.

בנוסף נטען, כי אף אם לא היתה החברה מודעת לכלל החוב, אין בכך כדי לאיינו, ואין ביכולתה להסתמך על ההודעות בדבר היטל ההשבחה, שכן ערכן דלקרטיבי בלבד ולא קונסטיטוטיבי, ומכל מקום, בשים לב לגובה החוב, אף החלקי, היה על המפרק לצרף המערערות כצד להליך הפירוק.

כ"כ הועלתה הטענה כי הערעור, כמו גם תביעת החוב והבקשה להארכת מועד, מוגשים "מטעמי זהירות בלבד", למקרה שביה"מ יקבע שאין המערערות או מי מהן נושות מובטחות (כפי שנטען על ידן במסגרת בש"א 1170/05).

5.         בהחלטת המפרק, שניתנה בבקשה להארכת מועד להגשת תביעת חוב שהגישו המערערות (להלן: החלטת המפרק), צויין חלוף הזמן הרב ממועד מתן צו הפירוק, כמו גם העדר "טעם מיוחד" לבקשה. עוד צויין כי אין מקום לסכום תביעת החוב (כעשרה מליון ש"ח) נוכח הודעת המערערות כי מדובר בחוב של כמליון ש"ח, בגינו אף הונפקו שוברי תשלום.

מכל מקום, כך נטען על ידי המפרק, עצם צירוף תביעת חוב על סכום כה גדול יביא לפגיעה ישירה בקופת הפירוק, מה גם שאילו היה ידוע על הכוונה להגיש תביעת חוב כזו במועד, יתכן שהנושים היו נוקטים גישה אחרת ביחס להסדר הנושים.

6.         בתגובה לערעור עמד המפרק על הרף הקשיח שקבע המחוקק להגשת תביעות חוב, נוכח חזקת הידיעה הקונסטיטוטיבית המיוחסת לנושים בשל פרסום הליכי הפירוק. עוד ציין, כי ההלכה הפסוקה פירשה החריג לכלל, אותו "טעם מיוחד" להארכת המועד, בצמצום, בייחוד במקום בו בנושים מוסדיים עסקינן.

ביחס לגובה החוב טען המפרק, כי המערערות הציגו מצג בדבר גובה חוב של כמיליון ש"ח, אף בשלהי שנת 2004, מועד בו לשיטתן פג תוקפו של היתר החפירה מכוחו הוטל ההיטל החלקי (שכן תוקפו של היתר הבניה, שניתן בשנת 2000, הינו לשנה אחת בלבד במידה ולא החלו העבודות על פיו, כבמקרה דנן). מכך ביקש המפרק ללמוד כי היטל ההשבחה המלא עמד מלכתחילה על סכום זה ולא על למעלה מכך. מכל מקום סבר כי אף אם לא כך יש במצגי המערערות כדי לחייבן.