החלטה בתיק בשא 2173/06

1.         המבקש והמשיבים 2 - 5 הינם אחים, אשר היו, ככל הנראה, בעלי מניות בחברה - המשיבה 1 [להלן - " החברה"].

                בין החבורה התנהלו הליכים משפטיים שונים, אשר טיבם לא הוחוור לי. מכל מקום, ביום 1.4.93 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת תיק פשר 25/93, לפיו נקבע מנגנון להערכת שווי זכויותיו של המבקש בחברה, אשר תרכשנה על ידי החברה, בהתאם להוראת סעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], כפי שעמדה באותם ימים בתוקף. הוסכם כי קביעת המומחים תחשב כקביעה מכוח הסעיף האמור ותבוצע "כאילו" הינה פסק דינו של בית המשפט.

2.         מומחי הצדדים לא השכילו להגיע להסכמה. על כן, הובאה המחלוקת פעם נוספת בפני בית המשפט. ביום 19.4.94 נתן בית המשפט תוקף מחודש להסכמת הצדדים. אף הפעם לא השכילו הצדדים להגיע להסכמה, ובהתאם, מינה בית המשפט ביום 6.10.96, את פרופ' מנחם ביגר כמומחה מכריע.

            ואכן, פרופ' ביגר המציא חוות דעת, לפיה שווי זכויותיו של המבקש בחברה עומדות על סך של  כ- 17 מליון ש"ח.

3.         שני הצדדים לא השלימו עם חוות דעתו של פרופ' ביגר. שכן, לדעת כל צד נפלו בחוות הדעת אי אלו פגמים הראויים לתיקון. בהתאם הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון ואילו המשיבים הגישו ערעור.

            בית המשפט העליון קבע, בהחלטתו מיום 6.5.98 [תיק רע"א 3202/98] כי:

            "פסק הדין אישר הסדר עליו הסכימו הצדדים. אין לראות בחוות הדעת שנערכה על ידי מומחה ושלא אושרה היא עצמה בפסק דין, כאילו הפכה בדיעבד לפסק דין רק משום שבית המשפט אשר את ההסכם כאמור".

ובהתאם, הורה בית המשפט כי אין לתקוף את חוות הדעת בערכאת הערעור. שכן, אין לראותה כאילו היתה החלטה של בית המשפט, וכי הדבר יעשה בערכאה המתאימה ובהליך המתאים.

4.         יש לציין כי המשיבים שילמו למבקש את רוב רובו של הסכום, אשר נקבע על ידי המומחה, תוך שהם מקזזים מסכום זה, סך של כ- 1.6 מליון ש"ח - סכום, אשר אליבא דדעתם, היו זכאים לקזזו מחובם למבקש.

            על כן, פנה המבקש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והגיש תביעה בסדר דין מקוצר [ת.א. 2519/00], ובה תבע כי המשיבים ישלמו לו את סכום היתרה, וכן הפרשי הצמדה וריבית בגין איחור בתשלום סכומים שונים שעל פי קביעת המומחה. סה"כ עמדה תביעתו של המבקש על סך 1,743,673 ש"ח.

            המשיבים הגישו בקשת רשות להתגונן כנגד תביעה זו, כאשר טענתם העיקרית היתה כי קיזזו את חובות המבקש כלפיהם כדין.

            נראה, כי מחלוקת זו היתה רק חלק מן המחלוקות שהתגלעו בין בעלי הדין, וההליכים שהתנהלו ביניהם. שכן, ביום 12.12.02 הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה, אשר אף הפעם קיבל את אישורו של בית המשפט העליון ולפיו העבירו הצדדים להכרעת בורר, שורה של הליכים משפטיים, אשר התנהלו ביניהם אותה עת, תוך שהצדדים קובעים:

            "למניעת ספקות, מובהר בזה, כי מטרת העברת ההליכים והמחלוקות לבוררות, מבטאת את ההסכמה בין הצדדים, שלפיה כל המחלוקות שבין הצדדים, באשר הן, למעט האמור במפורש אחרת בהסכם זה, יוכרעו תחת קורת גג אחת במסגרת הבוררת דנן" [סעיף 3 להסכם הפשרה].

            בין רשימת ההליכים שמנו הצדדים, מופיע אף ת.א. 2519/00, בו תבע המבקש את המשיבים לתשלום יתרת התמורה על פי קביעתו של פרופ' נחום ביגר.

            ואכן, הצדדים פתחו בהליכי בוררות. תחילה התנהלו ההליכים בפני כב' השופט בדימוס שלום ברנר ולאחר מכן, המשיכו בפני כב' השופט בדימוס ישי לויט.

            נראה, מטיעוני הצדדים שנשמעו בפני, כי אכן ההליכים נמשכים כסדרם בפני הבורר, אלא שלדעת המבקש, אין קצב התקדמות הליכי הבוררות מניח את דעתו.

6.         ביום 5.6.06, הוגשה בקשה זו שבפני, בה עתר המבקש, במסגרת תיק הפש"ר, כי בית המשפט יתן תוקף של פסק דין להערכת השווי שנקבעה על ידי המומחה המכריע, פרופ' ביגר. בטיעוניו, התומכים בבקשה, פירט המבקש את השתלשלות האירועים עד כה, תוך שהוא מציין כי הצורך במתן הגושפנקא האמורה מקורו בכך כי כב' הבורר אינו יכול ליתן גושפנקא של פסק דין להכרעת המומחה, וכי גושפנקא זו דרושה לנוכח טענות הקיזוז המועלות על ידי המשיבים במסגרת בקשת רשות להתגונן, אשר בעטיה נמנעים הם עד היום מלשלם למבקש את מלוא הסכומים המגיעים לו.

7.         בפי המשיבים אין ספור טעמים, מדוע זה אין להעתר לבקשה, בין טעמים פורמליים ובין טעמים לגופו של עניין. עם זאת, דומני כי כיום, כין חולק על כך כי אכן המשיבים אינם כופרים, מן הפן העקרוני, בכך שהיה עליהם לשלם למבקש את שווי זכויותיו בחברה, כפי שקבע המומחה. כאמור, עיקר טענותיהם של המשיבים, הינן כי פרעו את מלוא התמורה למבקש, בין על דרך של תשלום בפועל, ובין על דרך של קיזוז.

8.         סבורני כי, בנסיבות שהובאו בפני, אין צורך להיכנס לניתוח מלוא טענות המשיבים. שכן, אליבא דשני הצדדים, הועברו כל המחלוקות שביניהם, או לפחות אלה אשר זכו לאזכור בהסכם הפשרה שהוגשה לאישורו של בית המשפט העליון בתיק ע.א. 689/02, להכרעה במסגרת הסכם הבוררות שבין הצדדים.