החלטה בתיק בשא 178943/05

בפני התנגדות לביצוע שטר על סך של 48,000 ש"ח אשר תאריך פרעונו 8/6/05. השטר נחתם על ידי המבקשת לטובת המשיב בתיק זה.

הצדדים הינם צדדים קרובים הן לפי השטר והן מבחינת היחסים החוזיים שביניהם.

ביום 31/3/05 נחתם בין הצדדים חוזה שכירות, על פיו אמור היה המשיב לשכור מהמשיבה שתי דירות צמודות אשר כל אחת מהן בת 6 חדרים (דירות 14-13) ברח' לוטוס 20 ברעננה (להלן: "המושכר").

השכירות היתה אמורה להתחיל ביום 15/5/05 ולהסתיים שנה לאחר מכן, אם כי ניתנה למשיב אופציה לשנה נוספת. דמי השכירות עמדו על סכום בש"ח השווה ל-3,600 דולר לחודש.

המשיב היה מעוניין כי יבוצעו שינויים במושכר, הכוללים התקנת שני מטבחים נפרדים התקנת 4 מערכות מיזוג מרכזי, ופתיחת פתח בין שתי הדירות המרכיבות את המושכר.

לשם התקנת המזגנים והמטבחים התחייב המשיב לשלם סכום של 10,800 דולר תוך 24 שעות ממועד חתימת החוזה לחשבון מס' 114005 בבנק המזרחי סעיף 949, ע"ש המבקשת, ואילו המבקשת מצידה התחייבה לעשות שימוש בכספים אלו לשם התקנת המזגנים והמטבחים כאמור.

מנהל המבקשת הודה בחקירתו כי המשיב אכן שילם סכום של 48,000 ש"ח, כמקדמה לצורך ביצוע השיפוצים האמורים.

מנהל המבקשת טען בתצהירו כי המבקשת עמדה בהתחיבויותיה והתקינה את המזגנים והמטבחים ושברה את הקיר החוצץ בין הדירות.

לטענתו, המשיב הפר לבסוף את ההסכם השכירות שכן, המשיב לא שילם את דמי השכירות ולא קיבל חזקה בדירה.

המשיב טוען כי חוזה השכירות בוטל על ידו ביום 13/5/05 במכתב ששלחה למבקשת עו"ד רינות, באת כוחו דאז, בו טענה כי המבקשת הפרה את חוזה השכירות, ובעניין זה עוד אדון.

מנהל המבקשת ניסה בעדותו להתחמק מלאמר אם המכתב האמור התקבל על ידו (למרות שנשלח לכתובתו), אך בסופו של דבר התברר כי המכתב נשלח בשנית במצורף למכתבו מיום 17/5/05 של ב"כ המשיב הנוכחי, עו"ד שרון, ומנהל המבקשת הודה כי מס' הפקס אליו נשלח מכתב זה הינו מספר הפקס שלו. מעדותו אף ניתן להסיק כי היה זה הוא שביקש מעו"ד שרון כי ישלח לו את המכתב מיום 17/5/05 בנוגע לביטול הסכם השכירות ומכל מקום, דבר זה לא הוכחש על ידו.

על סמך נתונים אלה ניתן להניח כי שני המכתבים התקבלו לבסוף על ידי המבקשת.

מכל מקום, ברור כי המבקשת היתה מודעת לכך שביום 15/5/05 המשיב לא שילם את דמי השכירות ולא נכנס להתגורר במושכר, ומכאן אף ברורה הבקשה למשלוח מכתב הביטול מיום 17/5/05.

מנהל המבקשת הודה בחקירתו כי לאחר ביטול חוזה השכירות השכירה המבקשת את המושכר לצד ג', וכי המטבחים והמזגנים שהותקנו לבקשת המשיב נותרו על כנם, והשינוי היחיד שבוצע הינו בניה מחדש של הקיר החוצץ בין הדירות.

במהלך הדיון בפני נשאל מנהל המבקשת שאלות רבות הנוגעות למחלוקת הנטושה בין הצדדים בשאלה מי הוא הגורם שהפר את חוזה השכירות.

מחלוקת זו נסובה סביב השאלה האם היתה המבקשת רשאית בכלל להשכיר את הדירות בפרויקט, לנוכח העובדה שקיים סכסוך בין המבקשת לבין צד ג' בנוגע לבעלות במקרקעין, סכסוך הנדון במסגרת בוררות.

במחלוקת זו לא ניתן להכריע במסגרת התנגדות זו, ולפיכך הצעתי בתחילה לצדדים כי תינתן רשות להתגונן כנגד הפקדה.

עם זאת, לאחר שקראתי את סיכומי הצדדים ואת כל החומר המצוי בתיק - סבורה אני כי אין אני נדרשת לדון בשאלה מי הוא הגורם שהפר את החוזה.

לנוכח ביטול החוזה קמה חובת השבה וזאת בהתאם להוראת סע' 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) התשל"א 1971. אין מחלוקת כי המבקשת קיבלה סכום של 48,000 ש"ח מהמשיב, אין גם מחלוקת כי בפועל המשיב לא נכנס לגור בדירה ולא מימש את זכויותיו על פי חוזה השכירות, כך שמבחינת המשיב מדובר במה שניתן לכנותו מעין "כשלון תמורה מלא".