החלטה בתיק בשא 178193/06, 183049/06

1.                  עניינה של התביעה הריסת ביתו של המשיב בשכונת הארגזים בתל-אביב במסגרת 

           פרויקט פינוי-בינוי. טענת המשיב היא, כי הבית נהרס ללא ידיעתו וללא הסכמתו, ומבלי

           שניתן לו הפיצוי שהובטח לו. בתביעתו דנן, תובע המשיב את תשלום שווי הזכויות

           שנגזלו ממנו, לכאורה.

2.                  המבקשות עתרו (בבקשות נפרדות) לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות.

המבקשת 1 טוענת, כי עילת התביעה נוצרה בשנת 1983, עת נדחתה תביעת המשיב לדיור חלופי. לטענתה, הפסיקה את הטיפול בעניינו בשנת 1993, כאשר נושא הפינוי הועבר אל מינהל מקרקעי ישראל (הנתבע 4).

לפי טענת המבקשת 2, גילה המשיב את דבר הריסת המבנה בשנת 1995, ורק בשנת 2006 הוגשה תביעתו, מועדים המצביעים, ללא עוררין על התיישנות העילה. עוד טוענת המבקשת 2 כי התביעה נגועה בשיהוי, שכן במקום להגישה, העדיף המשיב לפנות מידי שנה בשנה לרשויות בניסיון לבירור העובדות, ואף לאחר קבלת תשובתה לפנייתו בשנת 2003, חלף פרק זמן ניכר עד ליום שבו הגיש תביעתו.

3.   המבקשת 2 מוסיפה וטוענת, כי המשיב לא הצביע על כל עילה או יריבות עמה, ואף הכיר

      בכך במסגרת הליך קודם שהתנהל בין הצדדים ובו מחק את המבקשת 2, תוך הבטחה שלא   

     לכלול אותה בכתב תביעה עתידי. זאת ועוד, לשיטתה, התביעה  טרדנית וקנטרנית, בין היתר,

     משום שהוגשה בפעם השנייה כנגדה, בהעדר עילה ויריבות.

דיון

4.. קיימים שלושה טעמים שבהצטברותם יוצרים את דוקטרינות ההתיישנות: מצד הנתבע -

     היעלמם של עדים והקושי לשמור זמן רב על ראיות; מצידו של התובע - השהיה ארוכה

     בהגשתה של תובענה מדיפה ריח של ויתור ומחילה; ומצידו של הכלל - טובת הציבור היא

     שבתי-המשפט יעסיקו עצמם בנושאי היומיום ולא בנושאים שאבד עליהם הכלח (ראה

      והשווה: כב' השופט זילברג בע"א 158/54 דה בוטון ואח' נ' בנק המזרחי בע"מ ואח',

       פ"ד י(1) 687).

כפי שנאמר בע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש - משרד האוצר, מדינת ישראל נ' דניאל שחר, פ"ד נו(2) 297, בעמ' 325 (להלן - " פרשת שחר"):