החלטה בתיק בשא 175461/05

לפניי בקשה לסילוק תביעה על הסף מחמת התיישנות.

עסקינן בתביעה כספית בגין פינוי וסילוק יד ממקרקעין, אשר הוגשה ביום 15.12.04

 בשנת 1990 הגישה רשות הפיתוח (להלן: "המבקשת" ו/או "המינהל") תביעה כנגד המשיבה לפינוי וסילוק יד (להלן: "תביעת הפינוי") מן המקרקעין הידועים כחלקים מגוש 4571 חלקה 3 וגוש 4572 חלקות 1, 18, 19 (להלן: "המקרקעין").

בתביעת הפינוי טען  המינהל בין היתר, כי המשיבה אשר החזיקה במקרקעין ביקשה לבנות עליהם , בנוסף לבית המגורים , גם מחסן. המחסן, אשר מיקומו היה בשטח חקלאי, נבנה והוסב ליחידת מגורים נוספת שלא כדין. המינהל ביקש לחייב את המשיבה, להרוס את המחסן ולהחזיר את המקרקעין לידי המינהל כשהם פנויים מכל מבנה או חפץ, למעט דירת המגורים המקורית.

ביום 13.1.94 ניתן פסק דינו של  ביהמ"ש השלום ברחובות  בו נקבע , כי אין למשיבה זכויות במקרקעין התפוסים על  ידה וכי עליה לפנותם  ולהחזיר כל שטח למעט חלקה 150 בגוש 450, ולרבות השטח עליו נבנה המחסן,  לידי המינהל. באשר למחסן נקבע כי, ייתכן והמשיבה אומנם זכאית לפיצוי בגינו, אך הטענה לא הועלתה על ידה ולא נדונה במסגרת תביעת הפינוי.

המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש השלום ברחובות לביהמ"ש המחוזי בת"א. ביום 25.1.96 ניתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א , לפיו ניתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים לביצוע פסק הדין .

בכל הנוגע למחסן נושא תובענה זו נקבע בהסכם הפשרה כי , לא ייהרס, אך גם לא יאוייש.

הצדדים לא הזכירו בהסכם הפשרה את דבר הפיצוי בגין המחסן - הזכות לקבלו ו/או שיעורו.

בעקבות פסק הדין נחתם הסכם חכירה בין הצדדים בנוגע לחלקה 150 בגוש 4570.

המשיבה הגישה תובענה זו, בה היא מבקשת פיצוי כספי בגין המחסן. בבקשת המחיקה טוענת המבקשת כנגדה כי איבדה את זכותה לעשות כן, בין מחמת התיישנות משום מעשה בית דין  ו/או העדר עילה.

טענות הצדדים

כתב התביעה הוגש ביום 15.2.04 .

המבקשת טוענת כי עילת התביעה עליה מתבססת המשיבה, נולדה בעת מתן פסק דינו של ביהמ"ש השלום ברחובות ביום 13.1.94 , לפיכך התיישנה על פי חוק ההתיישנות ,  התשי"ח- 1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") , כבר בשנת 2001. 

עוד נטען על ידה כי גם אם נולדה עילת התביעה ב- 25.1.96 , בעת מתן פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א מיום 25.1.96 ,  התיישנה העילה כבר בשנת 2003.

בנוסף לכך , טוענת המבקשת  כי הואיל ופסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בת"א אשר ניתן על בסיס הסכמתם של הצדדים  הינו סופי וחלוט, מנועה המשיבה מלטעון כנגדו.

המשיבה מצידה טוענת,  כי עילת תביעתה נולדה במועד החזרת המקרקעין והמחסן לידי המבקשת ביום 3.4.97 , מועד בו נחתם חוזה החכירה בינה לבין המבקשת. לחילופין טוענת המשיבה , כי תביעתה עוסקת במקרקעין ומשום כך תקופת ההתיישנות בהתאם לסעיף 5 לחוק ההתיישנות התשי"ח - 1958 , הינה 15 שנה.

בנוסף לכך , טוענת המשיבה כי פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי מיום 25.1.96 התייחס לשאלת פינוי המקרקעין בלבד , לכן אינו מהווה מעשה בית דין באשר לזכותה להשבת שוויו של המחסן.

דיון