החלטה בתיק בשא 175210/07

• 1.       לפניי בקשה מטעם התובע ('המבקש') להתיר לו להביא ראיות לסתור את קביעתה של הועדה הרפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי ('המל"ל') מיום 15.11.2004.

העובדות והמחלוקת

• 2.       המבקש נפגע בתאונת דרכים ביום 29.9.2002 ('התאונה'). כתוצאה מהתאונה, נגרם למבקש שבר ריסוק בברך רגל ימין.
• 3.       ביום 20.11.2002, לאחר שחלפו כ-50 יום מיום התאונה, נפגע המבקש פעם נוספת, עת נפל בביתו ונפגע במרפק יד שמאל.
• 4.       ביום 15.11.2004 נתכנסה הוועדה הרפואית לעררים מטעם המל"ל וקבעה כי נכותו הצמיתה של המבקש בגין הפגיעה בברך הנה בשיעור 10%. הועדה המליצה על הפעלת תקנה 15 בשיעור של 2.5% נוספים. הועדה קבעה כי הפגיעה במרפק ידו של המבקש איננה תוצאה של התאונה.
• 5.       על החלטתה של הוועדה כאמור, הגיש המבקש ערעור לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (ב"ל 2306/05). בהתאם להמלצת בית הדין, נמחק ערעורו של המבקש והלה פנה בשנית לוועדה הרפואית של המל"ל בתביעה בגין החמרת מצבו הרפואי. הוועדה, שנתכנסה ביום 2.4.2006, קבעה כי אין החמרה במצבו של המבקש. וועדה רפואית לעררים, אשר נתכנסה ביום 23.8.2006 בעקבות ערר שהגיש המבקש, קבעה כי אין מקום לבחון פעם נוספת האם קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה במרפק, וזאת לאור קביעתה החד-משמעית של הוועדה לעררים מיום 15.11.2004. לפיכך נדחה עררו של המבקש. המבקש לא אמר נואש ופנה פעמים נוספות לוועדה לעררים. דא עקא, שבהחלטותיה מיום 18.4.2007 ומיום 22.8.2007, חזרה הוועדה לעררים וקבעה כי אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה במרפק, ומכאן שאין החמרה במצבו.

הבאת ראיות לסתור

• 6.       לטענת המבקש, טעתה הוועדה הרפואית לעררים בכך שקבעה כי הקשר הסיבתי נדון כבר בעבר ועל כן אינה מוצאת לנכון להתערב בקביעה זו. עוד טוען המבקש כי לוועדה הרפואית מיום 15.11.2004 לא הייתה סמכות לקבוע בנושא הקשר הסיבתי, ועל כן אין להחלטתה כל מעמד מחייב. המבקש מוסיף כי דווקא בשל טענה זו של חוסר סמכות, הוא מחק את ערעורו שהוגש לבית הדין האיזורי לעבודה ופתח פעם נוספת למל"ל בתביעה להחמרה בשל הפגיעה במרפק.
• 7.       לטענת המבקש, הפגיעה במרפק אירעה בסמוך למועד התאונה, ובמהלך תקופת אי הכושר המלא שנקבעה על-ידי המל"ל. זאת ועוד, הפגיעה אירעה יום אחד לאחר שהמבקש שוחרר מבית החולים לאחר שסבל מכאבים ונפיחות בברכו הפגועה. לגרסתו, אילולא הפגיעה בברך אשר הוכרה על-ידי המל"ל, הפגיעה הנוספת הייתה נמנעת; שכן המבקש לא היה מאבד את יציבותו ושיווי משקלו ונופל בביתו. עוד טוען המבקש כי במועד בו נפל בביתו, הוא נעזר בתומך לברך אשר כמעט ולא אפשר לו לכופף את הברך - דבר שהגדיל באופן טבעי את אי-היציבות בהליכתו. לטענתו, קביעת הוועדה שלפיה פרק זמן של 7 שבועות מספיק לאיחוי טוב של השבר בברך הינה קביעה שרירותית, שעה שהוועדה אפילו לא עיינה בצילום רנטגן של הברך על מנת לבחון את מצב הברך.
• 8.       המבקש טוען בנוסף כי בהחלטת הוועדה מיום 18.4.2007 נקבע כי ממצאי בדיקת הוועדה לעניין הפגיעה במרפק דומים לממצאים שמצא ד"ר לוינקופף, אשר בדק את המבקש וקבע כי נותרה לו נכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה זו. יחד עם זאת, הוועדה לא קבעה נכות בגין פגיעה זו בשל העדר קשר סיבתי. קביעה זו הוועדה, מחזקת לטענת המבקש את עמדתו לפיה נותרה לו נכות בגין הפגיעה בידו. לאור האמור, גורס המבקש כי יש מקום להתיר לו להביא ראיות לסתור, ויש מקום להורות על מינויו של מומחה רפואי בתחום האורטופדי אשר יחווה דעתו לעניין הקשר הסיבתי.
• 9.       המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, דין הבקשה להידחות בהיעדר תצהיר לתמיכה בעובדות המועלות בה. לגופו של עניין, טוענים המשיבים כי בקשתו של המבקש נסמכת על שתי טענות:

האחת - כי קיימת למבקש נכות בעקבות הפגיעה במרפק יד שמאל;

השניה - כי הוועדה הרפואית לעררים מיום 23.8.2006 טעתה באי-התערבותה בשאלת הקשר הסיבתי, משום שכבר נדונה בעבר.

• 10.   לטענת המשיבים, טענתו של המבקש כי קיימת נכות בידו אינה יכולה להישמע; שכן מדובר בקביעה שבמומחיות רפואית. הואיל ובענייננו מדובר בתביעה על-פי חוק הפלת"ד, אין מקום להגשת חוות דעת מטעם הצדדים. עוד טוענים המשיבים כי בקשתו של המבקש אינה מעלה טעם מיוחד להבאת ראיות לסתור, ואינה נכנסת לגדר הטעמים המיוחדים שהובאו בפסיקה. ממשיכים המשיבים וטוענים כי קביעת דרגת נכות על-פי דין - מחייבת לא רק לעניין שיעור הנכות, אלא גם לעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה לבין הנכות.
• 11.   המשיבים טוענים כי מעיון בפרוטוקולים של הוועדה הרפואית לעררים, מיום 18.4.2007 ומיום 22.8.2007, עולה כי המבקש הגיש ערעורים נוספים לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וכי ביום 1.1.2007 וביום 10.7.2007 ניתנו פסקי דין בשאלת הקשר הסיבתי בין השבר במרפק היד לבין התאונה. דא עקא, שהמבקש לא צירף לבקשתו את פסקי הדין האמורים.
• 12.   מוסיפים המשיבים וטוענים כי הוועדה הרפואית לעררים מיום 18.4.2007 דווקא נתנה דעתה לשאלת הקשר הסיבתי, וקבעה כי לאחר עיון נוסף במסמכים הרפואיים שבתיק, ולאחר הפעלת שיקול דעת - היא קובעת שאין קשר סיבתי בין הפגיעה במרפק היד לבין התאונה. על החלטת וועדה זו הגיש המבקש ערעור לבית הדין; ובפסק הדין מיום 10.7.2007 (אשר לא צורף לבקשה) הורה בית הדין לוועדה (לטענת המשיבים) לשוב ולשקול עמדתה בעניין הקשר הסיבתי. ואכן, וועדה נוספת שנתכנסה ביום 22.8.2007 שבה וקבעה כי אין קשר סיבתי.

דיון

13.   בית המשפט העליון חזר ונתן דעתו בשאלה מתי ראוי להתיר הבאת ראיות לסתור קביעה קודמת של דרגת נכות על-פי דין. בפסקי הדין המנחים, אשר ניתנו בעניין בר"ע 634/85 עודה נ' רותם חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לט(4) 505 ובעניין בר"ע 721/85 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' פתייה, פ"ד לט(4) 839, קבע בית המשפט העליון כי היתר שכזה יינתן רק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן. בפסקי הדין הותוו שני סוגים של טעמים העשויים להצדיק מתן ההיתר:

האחד - טעמים משפטיים, כגון פגם מהותי, כדוגמת תרמית, בהליך של קביעת הנכות;

השני - טעמים עובדתיים, כגון משאירע או התגלה שינוי מהותי במצבו הרפואי של הנפגע.

עוד נקבע כי נטל ההוכחה של הנסיבות יוצאות הדופן רובץ לפתחו של הטוען לקיומן.

14.   דינה של הבקשה להידחות.