החלטה בתיק בשא 17493/07

הנתבעים מס' 4-6 עותרים להורות על סילוק התביעה כנגדם על הסף, ולחלופין להורות על מחיקת הסעדים המפורטים בסעיפים 8.1-8.3 לכתב התביעה, כך שהתביעה תיוותר כתביעה כספית בלבד, המופנית כלפי הנתבעים מס' 1, 2 ו-7. בנוסף, ובמידה שתתקבל בקשתם לסילוק התביעה על הסף, עותרים הנתבעים מס' 4-6 להורות על ביטול הסעד הזמני שניתן כנגדם בהחלטתה מיום 29/3/05 של כב' סגנית הנשיא רות שטרנברג אליעז, ועל מחיקת כל רישום, ככל שנרשם, בלשכת רישום המקרקעין.

בכתב התביעה נטען, כי התובעת הינה בעלת מחצית הזכויות בנכס מסויים, למרות שזכויותיה אינן רשומות בספרי המקרקעין. על פי הנטען, הנתבע מס' 3 נקלע לחובות בעקבות מסחר כושל של מניות בבורסה, וננקטו כנגדו הליכי הוצאה לפועל, במסגרתם מונה הנתבע מס' 1 ככונס נכסים, לצורך מימוש הזכויות בנכס (התובעת טוענת כי הנתבע מס' 1 פעל מטעם הנתבע מס' 2).

לבסוף, נמכרו כל הזכויות במקרקעין לנתבעים מס' 4 ו-5 (סעיף 4.6 לכתב התביעה).

התובעת טענה, כי הנתבעים לא יידעו אותה בדבר התנהלותם של הליכי ההוצאה לפועל, שבמסגרתם נמכרו המקרקעין, והדבר נודע לה בדרך מקרית, בעת שפתחה מכתב מהנתבע מס' 1, שהיה ממוען לבעלה, הנתבע מס' 3.

לטענת התובעת, הנתבעים מס' 1 ו-2 הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם כנושה וכונס נכסים, ובכך התרשלו כלפיה. בנוסף, לטענתה, הנתבע מס' 1 הפר את החלטתו של ראש ההוצל"פ אהוד שוורץ, שהורה לנתבע מס' 1 להודיע על מינויו ככונס נכסים, לכל יתר בעלי הזכויות בנכס, במידה וקיימים.

התובעת טענה, כי הנתבעים מס' 1 ו-2 מכרו את המקרקעין במחיר שאינו מתקרב לשליש משווים האמיתי והנכון, תוך "עשיית דין עצמית".

בנוסף, טענה התובעת, כי הנתבעת מס' 7 (מדינת ישראל), כאחראית על לשכת ההוצאה לפועל, התרשלה בפיקוחה על הנתבע מס' 1 ככונס נכסים על הנכס. לטענתה, היה על לשכת ההוצאה לפועל לנקוט בצעדים ממשיים על מנת לוודא שהנתבע מס' 1 מודיע לתובעת על מכירת המקרקעין הרשומים על שם הנתבעת מס' 3, וזאת בייחוד לאור העובדה שזכויות מכוח חזקת השיתוף אינן תמיד מוצאות את ביטויין בלשכת רישום המקרקעין (וכך גם במקרה הנוכחי).

התובעת עתרה להצהיר על זכויותיה במחצית המקרקעין, ועל כך שהן נותרו בבעלותה המלאה, וכן להורות כי הליך מכירת המקרקעין בו נקט הנתבע מס' 1 הינו בטל, ככל שהמכירה נוגעת לזכויותיה. לחילופין, עתרה התובעת לחייב את הנתבעים מס' 1 ו-2 ואת הנתבעת מס' 7 לשלם לה את שווי זכויותיה במקרקעין בערכם הריאלי (750,000 ש"ח ).

בבקשה נטען, כי בכתב התביעה מופנות טענות שונות כלפי הנתבעים מס' 1, 2 ו-7, המגבשות עילות תביעה לכאוריות של רשלנות והפרת חובות חקוקות, אך מנגד, אין בו אף טענה עובדתית כלפי הנתבעים מס' 4-6, למעט טענה כללית בדבר מכירת המקרקעין לנתבעים מס' 4-5, טענה שאינה מגבשת עילת תביעה כלפיהם, ואף אינה מדוייקת מבחינה עובדתית, שכן הנתבע מס' 4 מעולם לא רכש זכויות במקרקעין נשוא התביעה, ואף לא ביקש לרוכשן.

הנתבעים מס' 4-6 טוענים, כי אין בכתב התביעה שום התייחסות, אף לא מרומזת, לחלקה של הנתבעת מס' 6 במסכת העובדתית שבבסיס התביעה, וממילא אין כל יריבות כנגדה.

בבקשה נטען, כי על פי הוראות שונות בחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, לא ניתן לבקש השבה בעין של נכס שנמכר, אלא רק את הסכום שהתקבל ממכירתו, ולכן התובעת אינה זכאית לקבלת הסעדים ההצהרתיים המבוקשים. מעבר לכך, לתובעת נודע על התנהלותם של הליכי המכר כבר בשנת 2001, משחתמה על קבלת מסמכים מסויימים, שהנתבע מס' 1 הפנה לנתבע מס' 3.

ביום 30/10/07 הגישה התובעת את תגובתה לבקשה, ובתשובתם לתגובה, ביקשו הנתבעים מס' 4-6 להורות על הוצאת התגובה מהתיק, בטענה שהיא הוגשה באיחור. אכן, התגובה הוגשה כחודשיים לאחר שהוגשה הבקשה, אך אין לדעת מתי הבקשה הומצאה לנתבעים מס' 4-6, ולכן אני נזהר מלהביע עמדה כלשהי בדבר התנהלותה הדיונית של התובעת בעניין זה.  מכל מקום, ראוי שכל הטענות תבחנה.

התובעת טוענת, כי הבקשה הנוכחית נועדה "לערער" על החלטתה של כב' סגנית הנשיא רות שטרנברג אליעז ועל החלטתו של כב' סגן הנשיא יהודה זפט, שניתנו במסגרת בקשות לצווי מניעה.

איני מסכים עם טענה זו. זוהי בקשה לסילוק על הסף מפאת העדר עילה ויריבות, וככזו, היא נבחנת בהתאם לתיאור העובדתי שבכתב התביעה, ותוך בחינת שיקולים שונים מאלו הרלוונטיים לבקשות לסעד זמני. בקשת הנתבעים מס' 4-6 להורות על ביטול הסעד הזמני, אינה ניצבת בפני עצמה, אלא גם לשיטתם, היא תלויה בקבלת בקשתם לסילוק התביעה על הסף, ובהתייתרות הסעד הזמני.  לפיכך, אין מקום לטעון כי במסגרת בקשה זו מנסים הנתבעים מס' 4-6 לתקוף החלטות שניתנו במסגרת בקשות לסעד זמני.

למהות העניין, הטענות העובדתיות בכתב התביעה אכן מופנות בעיקר כלפי הנתבעים מס' 1, 2 ו-7, אך מנגד, לא ניתן לשלול את קיומה של עילת תביעה גם כנגד הנתבעים מס' 4-6.

כאמור, בסעיף 4.6 לכתב התביעה נטען כי הזכויות במקרקעין נמכרו לנתבעים מס' 4 ו-5, ובמסגרת הבקשה הנוכחית הובעה התנגדות לטענה זו.

זהות רוכשי הזכויות במקרקעין היא סוגייה עובדתית בעיקרה, ולכן היא אמורה להתברר בשלב עתידי של ההליך, ובהתאם לנתונים ראיתיים שונים.

אציין, עם זאת, כי בסעיף 5.9 לבקשה נטען כי לאחר שהנתבעים מס' 4-6 רכשו את המקרקעין, הם שינו את מצבם לרעה. לכאורה, בטענה זו גלומה רכישת המקרקעין על ידי הנתבע מס' 4, כך שעמדת הנתבעים מס' 4-6 אינה קוהרנטית לחלוטין.

אמנם, בכתב התביעה לא מיוחסת טענה כלשהי כלפי הנתבעת מס' 6, אך בתשובתם לתגובה, טענו הנתבעים מס' 4-6 כי הנתבעת מס' 6 מחזיקה ב-1/8 מהזכויות במקרקעין, ובהתאם לכך, אני סבור כי היא נחוצה כצד להליך.

בסעיף 5.1 לכתב התביעה, טענה התובעת, כי הליכי המכר נשוא התביעה נודעו לה לפני מספר ימים. כאמור, הנתבעים מס' 4-6 חולקים גם על טענה עובדתית זו, ומגבים את טענותיהם במסמכים שנמסרו לנתבע מס' 3 מהנתבע מס' 1, ובהם מופיעה חתימתה (נספחים ז'1-ז'2 לבקשה).

שאלת מודעותה של התובעת להתנהלותם של הליכי המכר, קודם להגשת התביעה, הינה אחת מהסוגיות שבבסיס התביעה, וככזו, מן הראוי שתתברר במסגרת הדיון בתביעה לגופה.

באופן דומה, גם השאלה האם ניתן להורות על השבה בעין של זכויות התובעת, לאחר שאלו נמכרו לצדדים שלישיים, תידון בשלב עתידי של ההליך, בהיותה סוגייה קניינית מובהקת.

אמנם, הנתבעים מס' 4-6 אינם מתוארים בכתב התביעה כמעורבים באופן ישיר במסכת העובדתית, אך מנגד, אין אינדיקציה לכך שלא קיימת עילת תביעה כנגדם, ולאור טענת התובעת בדבר היותם רוכשי זכויותיה, נראה כי מצב הדברים הוא הפוך.

כידוע, סילוק תביעה על הסף ללא שמיעת טענות לגופו של עניין, הינו מהלך שיינקט במקרים חריגים ורק כאשר ברור כי התובע אינו זכאי לקבל את הסעד המבוקש, גם אם יוכיח את טענותיו (רע"א 4499/06 ים אילת בע"מ ואח' נ' פייס, תק-על 2006(4) 4292).