החלטה בתיק בשא 17265/05

1.         התובע, יליד 1947, נפגע בתאונת דרכים, אשר אירעה ביום 16.3.98 (להלן: " התאונה"). לאחר דיונים ועררים, קבעו הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי, כי לתובע נותרה, כתוצאה מהתאונה, נכות רפואית, פסיכיאטרית, בשיעור של 20%. כן נקבע שיש להפעיל את תקנה 15.

הנתבעות אינן משלימות עם קביעה זו והן עותרות, בבקשה אשר בפני, למתן רשות להבאת ראיות לסתור את קביעת המל"ל.

הצדדים ביקשו הארכת מועד להגשת תגובת התובע, לאור מו"מ אשר התנהל ביניהם. בקשתם נענתה והתיק נדחה לתזכורת פנימית ליום 18.5.06.

מכך שתגובת התובע  הוגשה קודם לכן - ביום 22.3.06, אני למדה שהמו"מ לא צלח וכי אין טעם בהמתנה למועד התזכורת, ולפיכך  ניתנת החלטה בבקשה.

2.         בטיעוניה מנתחת ב"כ המבקשות את קביעותיהן השונות של וועדות המל"ל, תוך התייחסות לחוות דעת מומחים אשר היו בפניהן. לטענתה, קביעת המל"ל אינה מוסברת כראוי, והיא אינה עולה בקנה אחד עם הרשום במסמכים הרפואיים, ועם כך שהוועדות התרשמו שהמשיב אינו אמין ומגזים בחומרת מצבו.

ב"כ המבקשות מדגישה את הסתמכות וועדות המל"ל על חוות הדעת של פרופ' בנטל מטעם המשיב, ללא שהיתה מונחת בפניהן חוות דעת מטעם המבקשות, וטוענת, כי בשל כך התערער היסוד האוביקטיבי אשר בקביעת המל"ל, דבר המהווה עילה למתן היתר להבאת ראיות סותרות.

עוד טוענת ב"כ המבקשות, כי וועדות המל"ל לא התייחסו כלל למצבו של המשיב עובר לתאונה, ולכך שיכולותיו הקוגניטביות היו בתחום הנמוך עוד לפני התאונה.

טענה אחרונה בפי הנתבעות היא, שהוועדה קבעה כי קיימות שתי אפשרויות לגרימת מצבו הנוכחי של המשיב, אשר האחת מהן קשורה לתאונה והאחרת איננה קשורה, ואין בנימוקיהן הסבר מדוע הועדפה האחת על פני האחרת.

3.         המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה על הסף, ולו משום כך שהיא הוגשה באיחור ורק לאחר שמיעת הצעת ביהמ"ש לסיום התיק בפשרה.

כן טוען המשיב, כי לא מתקיימים, במקרה זה, טעמים מיוחדים, כנדרש, לשם מתן היתר להבאת ראיות לסתור, היתר אשר יינתן במקרים חריגים בלבד.

4.         דין הבקשה להידחות.

ראשית - המבקשות לא כפרו, בכתב הגנתן, בקביעת וועדות המל"ל, ולא טענו כל טענה כנגד שיעור הנכות אשר נקבע ע"י המל"ל. נהפוך הוא - הן הסכימו, בסעיף 9 לכתב הגנתן, כי הנכות הרפואית של המשיב הינה בשיעור של 20%, כקביעת המל"ל. רק בשלב מאוחר ביותר, לאחר שנשמעה הצעת ביהמ"ש, העלו טענות כנגד הקביעה.

די בכך כדי לדחות את בקשתן.

גם לגופו של ענין אין מקום להיעתר לבקשה. אמנם, בפני הוועדות היתה מונחת חוות דעתו של פרופ' בנטל מטעם המשיב, אולם אין בכך בלבד כדי להתיר הבאת ראיות לסתור. אמנם, כאשר וועדת המ"לל נסמכת רק על חוו"ד הנפגע, יש בכך כדי להוות שיקול רלבנטי, אולם אין לאמר כי בכל מקרה בו מונחת חוו"ד הנפגע בפני וועדת המל"ל תותר הבאת ראיות לסתור, שאם נאמר כך ייפרץ הסכר ותיעשה הוראת סעיף 6ב' לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975  פלסתר.

קביעת המל"ל הינה קביעה מחייבת, ועל פי סעיף 6ב' הנ"ל תותר הבאת ראיות לסתור רק מטעמים מיוחדים אשר יירשמו.

הלכה היא, כי על הטעמים המיוחדים להיות טעמים משפטיים או עובדתיים כבדי משקל, כי יש למעט במתן רשות להבאת ראיות לסתור, וכי היתר לכך יינתן במקרים מיוחדים וחריגים בלבד - ר"ע 634/85 - אבו עליון עודה נ' "רותם" - חברה לביטוח בע"מ . פ"ד לט(4), 505; ע"א 5779/90 - הפניקס הישראלי חברה נ' טיארה עבדול אחמד פ"ד מה(4), 77.

הטעמים המיוחדים המשפטיים יכולים להיות, למשל, תרמית או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ( רע"א 634/85 הנ"ל), או פגם מהותי בהליך קביעת הנכות על פי דין כאשר, למשל, מהאמור בדוח הוועדה עולה כי הבירור לא היה שלם [ רע"א 3233/94 - קרנית נ' פלבינסקי חיים  תק-על 94(3), 847].

טעמים עובדתיים כבדי משקל וחדשים, יכולים להיות, למשל, שינוי אשר חל במצבו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על פי דין, או כאשר נתגלתה נכות שהוועדה לא נתנה דעתה עליה [ רע"א 129/89 - אריה הורוביץ נ' פיניו ואסילה תק-על 89(3), 1565].

אמנם, אין מדובר ברשימה סגורה, אך הכלל הוא הסתמכות על קביעת המל"ל ומתן היתר - החריג.