החלטה בתיק בשא 17245/05

1.         בפניי בקשה להארכת מועד להגשת ערעור לפי סעיף 83 לחוק מס ערך מוסף, התשל"ו-1975, על החלטת המשיב בהשגה שהוגשה על-ידי המערער, הוא המבקש בפניי, בגין שומת עסקאות לשנת 1999.

2.         המבקש הוא קבלן בניין, תושב אום אל פאחם, המבצע, לטענתו, את רוב עבודתו בהרצליה. ביום 18.9.1996 השתתף המבקש במכרז לרכישת מקרקעין בהרצליה וזכה בו. לטענת המבקש, הוא התכוון לבנות בית על המקרקעין האמורים, למגוריו שלו, על מנת לחסוך הצורך בנסיעות. לאור חששו כי בהיותו ערבי ישראלי יקשה עליו לקבל את האישורים הנדרשים מהרשויות, נרכשו המקרקעין באמצעות נאמן, עו"ד צבי סלנט.

המבקש סיים את בניית ביתו בשנת 1998 ועבר להתגורר בו. לטענתו, זמן קצר לאחר מכן נוכח כי אינו מסתגל למגורים בעיר, והחליט למכור את הבית. ביום 23.12.1999 נערך הסכם למכירת הבית. ההסכם נערך בין הנאמן עו"ד סלנט לבין הקונה הגב' שרה פוסינו. על-פי ההסכם קיבל המבקש כתמורה עבור מכירת הבית  סך של 1.1 מיליון דולר.

3.         בשנת 2001 הוציא המשיב למערער שומה על-פי סעיף 77 לחוק מס ערך מוסף, ודרש מהמבקש לשלם את המס המתחייב בגין עסקת מכר המקרקעין.

4.         על דרישה זו הגיש המבקש השגה ביום 4.12.2001. לטענת המבקש, הוא אינו יזם מקרקעין ואינו נוהג לבנות בתים על מנת למוכרם. הבית האמור לא נבנה במסגרת עסקיו ולא נמכר במסגרתם. המדובר, לטענתו, בבית מגורים אשר על מכירתו אף זכה בפטור מתשלום מס שבח בהיותה "מכירת דירת מגורים מזכה". כיוון שכך, אין לראות במכירת הבית כעסקה החייבת במס ערך מוסף.

5.         ביום 27.5.2002 ניתנה החלטת המשיב בהשגה. בהחלטתו קבע המשיב כי "לא הוצגו חוזים על בתים שנבנו באזור הרצליה. הינך עוסק בענף הבנייה. דרשת מע"מ תשומות בגין חומרים על הדירה שבגינה חוייבת בשומה. מאחר והינך עוסק בענף הבנייה וההתמחות שלך הינה בבניית בתים והפועלים שמועסקים על ידך בנו את הבית, נאלץ אני לדחות השגתך".

המבקש חויב בתשלום מס של 666,327 ש"ח, ובתוספת קנס והפרשי הצמדה הועמד החיוב על סך של 933,915 ש"ח.

על החלטת המשיב בהשגתו מבקש המבקש להגיש הערעור בתיק הנוכחי. הערעור הוגש רק ביום 12.12.2005, דהיינו 3.5 שנים לאחר מתן ההחלטה בהשגה.

6.         בהתאם לתקנה 2(א) לתקנות מס ערך מוסף ומס קנייה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976, יוגש ערעור על החלטת מנהל מס ערך מוסף בתוך 30 ימים מיום קבלתה. סעיף 8 לתקנות האמורות קובע:

 " רשאי בית המשפט, אם ניתנה לו סיבה מספקת לכך להאריך את המועדים להגשת ערעור או תשובה לפי תקנות אלה".

תקנה 10 לתקנות האמורות מחילה את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, " מבלי לפגוע באמור בתקנות אלה".

מכאן שההסדר האמור, בסעיף 8, מהווה הסדר ספציפי להארכת מועדים, הדוחה את ההסדר הכללי הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לרבות את הוראת תקנה 528, לפיה טעונה הארכת מועדים הקבועים בחיקוק, טעם מיוחד.

7.         בהתייחסו ליחס בין הוראות התקנות האמורות אומר זוסמן בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) בעמ' 884:

 "[ו] על פי תקנה 528 חייב מבקש הארכה לשכנע את בית המשפט שקיימים 'טעמים מיוחדים' להאריך לו את המועד, ואילו "סיבה מספקת" אינה חייבת לעלות לכדי טעם מיוחד. קנה המידה הוא פחות חמור ובית המשפט רשאי להיעתר למבקש, במקרים אלה, ביתר קלות".

8.         המבקש מבסס את טענתו להארכת מועד על קיומו של משא ומתן בינו לבין המשיב. לטענתו, הוא פנה אל המשיב, לאחר שהתקבלה אצלו ההחלטה הדוחה את ההשגה, ובין הצדדים נוהל משא ומתן לאורך כל התקופה עד להגשת הערעור. המבקש טוען כי לא היה מיוצג, ולא הועמד על-ידי המשיב, על הצורך להגיש ערעור בתוך 30 ימים מקבלת ההחלטה. כן טען כי הוטעה לחשוב, על-ידי המשיב, כי המחלוקת תסתיים בלא שיהא צורך לפנות לערכאות שיפוטיות.

עוד טוען המבקש כי סיכויי הערעור וסכום השומה הגבוה מחייבים אף הם היעתרות לבקשה.

9.         המשיב מתנגד לבקשה. לטענת המשיב, ניהולו של משא ומתן אינו מהווה סיבה מספקת להארכת מועד. אי-ידיעת החוק אף היא אינה מהווה סיבה שכזו, מה עוד שהליכי ההשגה לא נוהלו על-ידי המבקש ללא כל ייצוג, אלא שהמבקש יוצג באמצעות יועץ מס. המשיב טוען עוד כי משלא טרח המבקש למצות הזכות שניתנה לו, אין לו אלא להלין על עצמו.

10.        בבש"א 9159/04, ניסן חקשורי נ' משה בובליל ואח', תק-על 2004(4), 499, עמ' 500 נאמר:

" נקודת המוצא הנה כי יש לקיים את המועדים הקבועים בחוק ובתקנות. זאת, לשם השגת יעילות, וודאות וסופיות ההליכים, על יסוד כללים החלים באופן שווה על כל בעלי הדין [...] המדובר בנקודת מוצא שאין היא מוחלטת, שכן ניתן לסטות ממנה בהתקיים 'טעם מיוחד'. טיבו של 'טעם מיוחד' זה אינו קבוע בלשון התקנות, אולם עיון תכליתי בהוראה זו מגלה כי למעשה מבוסס הוא על איזון בין שתי מגמות עיקריות. המגמה האחת הינה החשיבות הרבה שקיימת בהקפדה על קיום הליכים במועדם. מגמה זו מבוססת בין היתר, על זכותו של בעל דין שזכה בתביעתו היא כי פסק הדין ייושם והוא יזכה לסעד אותו ביקש. כל עוד פסק הדין אינו חלוט, שכן טרם הוגש עליו ערעור שניתן להגישו, מוטל ספק באשר לפסק הדין שניתן. היא מבוססת גם על אינטרס בעל דין שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב או בלתי מוגבל, שעה שאין הוא יודע אימתי ידרש להשיב לערעור כנגד פסק דין בו זכה. לבסוף, קיים אינטרס ציבורי כי פסקי דין שניתנו יאכפו וכי הדין יהיה אפקטיבי. השהיית הליכי ערעור וממילא היעדר סופיות של ההליכים יכולה בנסיבות מסויימות לפגוע על כן בתפקודה התקין של הרשות השופטת ותוקף פסקי הדין היוצאים תחת ידה. יחד עם זאת, קיימת גם מגמה שניה, שעיקרה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטיה מן המועדים הקבועים בדין. כך, למשל, מקום בו המדובר בדחייה קצרה של המועד אשר אין בה כדי לפגוע באופן בלתי מוצדק בבעל הדין שכנגד. כך גם, למשל, שעה שהדחיה המבוקשת מוגשת בתוך המועד להגשת הערעור ובמובן זה, בעל הדין שכנגד יודע על הכוונה לערער וממילא קטנה אי הוודאות באשר לתוצאת פסק הדין (ראו: בש"א 2108/94 עזבון המנוח סמואל נ' אלינא אוריאלי (לא פורסם)). לבסוף, יש מקום להתחשב גם בשיקולים נוספים הקשורים להתנהגות בעל הדין, כמו למשל טעות באשר למניין הימים, נסיבות יוצאות דופן המונעות הגשת ערעור במועד וכן שיקולים אחרים הקשורים כולם בשאלת יכולתו האובייקטיבית של בעל הדין להגיש את הערעור במועד"