החלטה בתיק בשא 172270/06

1.         בפניי מונחת בקשה לעיכוב ביצוע פסק דין שניתן ע"י כב' השופט גלדשטיין ביום 27/7/06 (להלן: "פסק הדין").

2.         עסקינן בתביעה לפיצויים בגין נזקי גוף שאונו לתובעת עקב רשלנות רפואית של הנתבעים.

ביום 12.5.92 ילדה התובעת את בתה החמישית. במהלך הלידה אירע קרע בענף צווארי של עורק הרחם אשר נתפר וגינאלית. בהמשך וכתוצאה מן הלידה, מצבה של התובעת הדרדר עד כי הצריך התערבות כירורגית בה בוצע תחילה תת כריתה של הרחם. עוד באותו יום נדרשה התובעת לעבור ניתוח נוסף עקב חשש לדימום תוך בטני. בהתערבות כירורגית זו נכרת רחמה של התובעת בשלמותו.

3.         הדיון בתובענה פוצל כך שראשית נדונה שאלת החבות, וביום 16/7/02 ניתן פסק דין לפיו נמצא כי הנתבעים חבים בנזקה של התובעת. ביום 27/7/06 ניתן, כאמור פסק הדין לעניין שיעור נזקה של התובעת.

            הפיצוי שנפסק לתובעת עומד על הסך של 492,502 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל, וכן הוצאות בגין חוות דעת המומחים מטעם התובעת וכן שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ש"ח.

4.         הנתבעים עותרים לעיכוב ביצוע פסק הדין, עד למתן פסק דין סופי בע"א 1495/03 שהוגש על החלטת בית המשפט לחייב את הנתבעים באחריות לנזקי התובעת. ערעור זה קבוע לדיון בבית המשפט המחוזי בתל אביב ליום 15 ינואר 2007. הנתבעים טוענים טענות בדבר אפשרות הצלחתם בערעור וסיכויים בכך. כחיזוק לכך הנתבעים טוענים כי שעה שהוגשה על ידם בקשת רשות הערעור על פסק הדין החלקי בשאלת האחריות, נראה היה כי ערכאת הערעור עצמה סברה כי יש סיכוי לערעור. הנתבעים למדים זאת מדברי כב' הש' גרסטל אשר הציעה כי תינתן רשות ערעור והתיק יועבר לקביעה בפני הרכב.

            עוד טוענים הנתבעים כי היה ויזכו בערעור יונח בפניהם קושי לגבות את סכום פסק הדין מהתובעת. לטענת הנתבעים, מבדיקה שערכו למעט דירה בבני ברק השייכת לתובעת ולבעלה יחדיו והממושכנת להבטחת חוב בסך 720,000 ש"ח וכן מכונית פיאט ישנה, אין לתובעת כל נכסים. יתרה מכך, התובעת ובעלה יחדיו משתכרים מעבודתם בכפר חב"ד סך של כ-9,000 ש"ח לחודש ברוטו ומסכום זה מפרנסים את חמשת ילדיהם. לפיכך, לטענת הנתבעים בהעדר רכוש או מקורות הכנסה אחרים הניתנים למימוש, אין סיכוי לנתבעים להיפרע את סכום פסק הדין היה ויזכו בערעורם.

            הנתבעים אף טוענים כי קיימים בנסיבות העניין שיקולים מיוחדים למתן הצו המבוקש. לטענת הנתבעים, תשלום פסק הדין יביא לפגיעה מיידית ברמת השירותים הרפואיים אותם מספק הנתבע 1, ומאידך התובעת לא תסבול כל נזק מיידי באם יעוכב התשלום. טיעון נוסף אותו מעלים הנתבעים הוא המועד הקרוב שקבע לשמיעת הערעור.

5.         התובעת מתנגדת לבקשה.

            לטענת התובעת, הצעת בית המשפט המחוזי לפיה תינתן רשות ערעור על פסק הדין בעניין החבות, אין בה בכדי להעיד על סיכויי הערעור הואיל והיא נועדה לאפשר את קיום הערעור במקום שזה יימחק והנתבעים ייאלצו להגיש מחדש את ערעורם עם מתן פסק דין סופי. לגופו של עניין טוענת התובעת כי פסק הדין אשר ניתן הינו פסק דין מאוזן, שקול ומנומק היטב וסיכויי הערעור נמוכים. יתרה מכך, התובעת מפרטת כי מצבם הכלכלי שלה ושל בעלה איתן, כך שאף אם יתקבל הערעור תוכל התובעת לעמוד בהחזר סכום פסק הדין.

            לעניין השיקולים המיוחדים המועלים ע"י הנתבעים, טוענת התובעת כי הנתבע 1 לא רכש פוליסת אחריות מקצועית ומסיבה זו מתקשה בתשלום. בנסיבות אלה אין לנתבע 1 אלא להלין על עצמו.

6.         על פי תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (להלן: " התקנות"), הכלל הוא כי הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור אינה מעכבת את ביצועו של פסק הדין עליו מערערים. יחד עם זאת, לפי תקנה 467 רשאי בית המשפט אשר נתן את פסק הדין לצוות על עיכוב הביצוע (ראה י. זוסמן " סדרי הדין האזרחי", מהד' שביעית עמ' 895).

            ההלכה כפי שנקבעה הינה, איפוא, כי מי שזכה בדינו זכאי לממש את פרי זכייתו, ועל המבקש לעכב את ביצוע פסק הדין מוטל לשכנע את בית המשפט בקיום נימוק המצדיק סטייה מן הכלל. (ראה: בש"א 3158 פלאטו שרון נ' קומפני פרייזן, פד"י מה(5) 499, 503).

            סטיה כאמור מוצדקת בהתקיים שני תנאים מצטברים:

            1) כי למערער סיכויים טובים להצליח בערעור.

            2) אם לא יעוכב הביצוע והערעור יתקבל, יהיה זה קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו.

            (ראה בש"א 216/89 אברהמי ובניו חב' לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ פד"י מג (2) 172, 174; בש"א 8240'96 חנני נ' פקיד שומה חיפה, פד"י נ (5) 403).

7.         אינני רואה מקום לנתח את סיכויי הצלחת הערעור. ניתוח כזה ממילא מיותר משמצאתי כי הנתבעת אינה מקיימת את התנאי השני לקבלת הסעד המבוקש על ידם.

            בשאלת החזרת המצב לקדמותו, כבר נפסק כי כאשר עסקינן בחיוב כספי גרידא, אין נטייה לעכב ביצועו של פסק הדין, כאשר לרוב אין המדובר בנזק בלתי הפיך שלא ניתן לתקנו, לבד ממקרים בהם יש בידי החייב לשכנע כי לא יוכל להיפרע מהזוכה, אם יצליח בערעור (ראה בש"א 216/89 לעיל).