החלטה בתיק בשא 1703/04

1.      בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (בל 2314/01). פסק הדין ניתן ביום 23.12.2003, ובקשה להארכת מועד הוגשה ביום 15.12.2004, דהיינו כשנה לאחר מתן פסק הדין.

2.       נימוקי הבקשה הם:

2.1.   פסק הדין הגיע לידיו של המבקש רק ביום 20.10.2004.

2.2.   המבקש לא היה מיוצג בבית הדין האזורי, והליך מציאת בא כוח התמשך, עקב חוסר אמצעים.

2.3.   בתוך המועד הקבוע להגשת ערעור המבקש שיגר בקשה להארכת מועד בפקס, אולם בקשה זו לא נתקבלה על ידי מזכירות בית הדין.

2.4.   סיכויי הערעור טובים לנוכח העובדה כי לא ניתנה למבקש הזכות לחקור בחקירה נגדית את עדי המשיב, וכן בשל כך שבניגוד להחלטה קודמת לא מונה מומחה רפואי.

3.       המוסד התנגד לבקשה מנימוקים אלה:

3.1.   פסק הדין ניתן ביום 23.12.2003, ומדובר באיחור גדול. על גבי פסק הדין נכתב כי פסק הדין נשלח למבקש בדואר רשום, והמבקש התעלם מרישום זה.

3.2.   הימנעות המבקש מלברר אם ניתן פסק דין בעניינו אינה מהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד.

3.3.   תקלות במערכת היחסים בין המבקש לבין בא כוחו, אשר לא הגיש בקשה להארכת מועד עת פנה אליו, אינן מהוות "טעם מיוחד" להארכת מועד.

3.4.   סיכויי הערעור קלושים, לנוכח העובדה שבהודעת הערעור מבוקש להתערב בקביעות עובדתיות של בית הדין האזורי.

4.      המבקש הדגיש בתגובתו כי פסק הדין הגיע לידיו רק ביום 20.10.2004, וכי פנה בפקס למזכירות בית הדין הארצי ביום 18.11.2004, בתוך המועד להגשת ערעור.

5.      בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור " מטעמים מיוחדים שיירשמו".

6.      עיון בתוכנת המזכירות - נט מעלה כי אכן פסק הדין לא נמסר למבקש בסמוך לאחר מתן פסק הדין, שכן אישור המסירה חזר לבית הדין בציון "לא ידוע". מכאן, כי ככל הנראה, פסק הדין אכן נמסר למבקש רק ביום 20.10.2004, עת פנה למזכירות בית הדין לברר אם ניתן פסק דין בעניינו. אולם,  ככל שהמבקש לא הודיע לבית הדין קמא על שינוי כתובתו, פסק הדין נחשב כפסק דין שהומצא כדין למבקש, על פי תקנה 480 לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית הדין מכוח תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991. איני מקבלת את טענת המוסד, כי העובדה שהמבקש לא טרח לברר אם ניתן פסק דין בעניינו מהווה מחדל של המבקש. בעל דין רשאי להניח כי בית הדין ימציא לו את פסק הדין בעניינו. אולם, על בעל דין לדאוג לעדכן את בית הדין ככל שחל שינוי בכתובתו, על מנת למנוע מצב בו לא ניתן יהיה להמציא לו החלטות של בית הדין.

7.      גם אם נראה את יום 20.10.2004 כמועד המצאת פסק הדין למבקש, המבקש לא הצביע על "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. משקיבל המבקש את פסק הדין, ובמיוחד לנוכח העובדה כי פסק הדין ניתן זמן רב לפני המועד בו הומצא לו פסק הדין בפועל, היה עליו לבדוק באופן מיידי מה היא הדרך לערער על פסק הדין או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין. לעניין זה נקבע בפסיקה כי

"גם טעות שבדין יכולה לשמש טעות אופרטיבית לצורך הארכת מועד (....). ואולם, לשם כך על בעל הדין להצביע על מקור הטעות ועל ניסיון בדיקה של ממש, אשר לא עלה יפה. הטעות תוכר כטעם מיוחד רק אם אינה טעות מובנת מאליה או טעות הניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית. ... היות בעל הדין נעדר השכלה (...), חשוף לקשיי הבנה (....) ואף נטול ייצוג (...) נסיבות אלה כולן אינן מהוות טעם מיוחד, אלא אם כן נילווה להן יסוד נוסף ההופך את הטעות לאופרטיבית".

בש"א 2749/01 שמואל לוי נ' ירמיהו לביא דינים עליון כרך נט 151.

כעולה מתצהירו של המבקש, המבקש התייעץ עם עורך דין עוד בטרם הגיש את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. בנסיבות אלה, לא ברור מדוע לא הוגשה בקשה להארכת מועד ערוכה כדין בתוך המועד להגשת ערעור. זאת ועוד. על פי תצהירו של המבקש, הודע לו על ידי מזכירות בית דין "ימים ספורים" לאחר יום 18.11.2004 כי לא ניתן להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור בפקסימיליה. לא ניתן בבקשה הסבר המצדיק את השיהוי בהגשת הבקשה להארכת מועד עד ליום 15.12.2004.

8.      עיון בפסק הדין נשוא הבקשה מעלה כי הוא מבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות של בית הדין, בהסתמך על עדותו של התובע. בקביעות עובדתיות מסוג זה ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב. לפיכך, גם בהיבט של סיכויי ערעור, אין מקום להאריך את המועד להגשת ערעור במקרה הנדון.