החלטה בתיק בשא 16964/02

1.         המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים וכנגד אחרים, לפיה נתבעו המבקשים והאחרים לשלם למשיב סך של 7,950,796 ש"ח, בשל יתרת חובה שנצברה וכן יתרתן הבלתי מסולקת של הלוואות שקליות ומטבע זר שהעמיד המשיב למבקשת 1 בחשבונה אצל המשיב. 

המבקש 2 הינו בעל עניין ומנהלה של המבקשת 1, והוא נתבע מכוח ערבותו בהתאם לכתב ערבות בחתימתו.

כנספחים לכתב התביעה צורפו הבקשה לפתיחת חשבון של המבקשת 1 והתנאים הכלליים לניהול החשבון, דף חשבון עו"ש מטבע זר של המבקשת, כתבי התחייבות להחזרת ההלוואות ותדפיסי חשבון ההלוואות.

2.         המבקשים הגישו בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן, כאשר הנימוקים למחיקת הכותרת הינם: שלא צורפה ראייה בכתב לפי הוראות חוק המחשבים, התשנ"ה-1995 ותיקון פקודת הראיות [נוסח חדש], התשנ"א-1991, וזאת לגבי דפי החשבון שצורפו לכתב התביעה. בנוסף, העדר סכום קצוב וצרוף היתרה הסופית של ההלוואות.

באשר לבקשה למתן רשות להגן, טוענים המבקשים כי המשיב הפר את ההסכמים עמם, הטעה את המבקשים, הפר חובת נאמנות, הפר את הוראות חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 לרבות סעיף 3 שבו, הפר חובות זהירות, עיכב כספים שלא כדין ובנוסף בחוזה שבין הצדדים קיימים תנאי מקפחים בחוזה אחיד. לטענת המבקשים הם חוייבו בריבית חריגה מקסימלית, והמשיב לא המציא את המסמכים הנדרשים על ידם, לרבות דו"חות ביקורת פנימיים, ובכך הקים את זכות המבקשים לקבלת רשות להגן.

לבקשה צרפו המבקשים את תצהירו של המבקש 2 המציין כי עלה ארצה בשנת 1973 מרוסיה ובשנת 1974 הגיע לאוסטריה שם התגורר עד 1995 עת חזר לארץ. הוא אינו יודע קרוא וכתוב עברית, אלא מדבר עברית בצורה משובשת. את עיקר תפילותיו יודע הוא בע"פ ואת היתר קורא הוא ברוסית.

אל המשיב התוודע כאשר התעניין בעסקי נדל"ן. יחד עם מכר (הנתבע 4) ובנו, הקימו חברה אשר ב-1996 רכשה 50% מחברת מ.י.ג. שמואלי בע"מ (להלן: מ.י.ג). יחדיו הקימו בניין משרדים ונטלו ליווי פיננסי של כמיליון וחצי דולר כאשר הם צפו דמי שכירות חודשיים בסך 18,000 $ שהיו אמורים לפרוע את תשלומי ההלוואה והאשראי שניתן על ידי המשיב.

בשנת 97' רכשו את יתרת המניות בחברת "מ.י.ג." והפכו לבעלים של מלוא המניות בחברה. לאחר השלמת הבנייה הפך הליווי הפיננסי להלוואה שחלקה למשך 10 שנים וחלקה להלוואה עומדת.

המבקש 2 טוען כי מעולם לא הסכים לחתום על כתב ערבות וכי עם רכישת המחצית השנייה של המניות בחברת מ.י.ג, הגיע למשיב, יחד עם האחים שמואלי, ונתבקשו לחתום ערבות אישית לחובות מ.י.ג. הבנק הסכים לכך בתנאי שיתווסף המבקש 2 יחד עם המנהלים האחרים כערבים נוספים לאחים שמואלי, אולם המבקש 2 סרב. לכן עזבו בכעס את סניף הבנק, תוך הרמת קול על האחים שמואלי עד כמעט מהלומות. לדבריו, הבין כי הנושא נזנח, אולם, ביום 22.1.98 פנו אל המבקש 2 מהבנק המשיב, וביקשו כי יבואו לחתום הוא והנתבע אפשטיין על מסמכים שונים בקשר להלוואה, ואף אחד לא ציין בפניו כי חותם הוא על כתב ערבות. מכיוון שאנשי הבנק היו נוכחים עת סרב בעבר לחתום על כתב ערבות, לא חשד כי מנסים להכשיל אותו ולהחתימו שוב על כתב ערבות, במיוחד כאשר אין הוא יודע קרוא עברית.

המבקש מציין בתצהירו כי עבר בדיקת פוליגרף על מנת לאשר כי לא ידע כי הינו חותם על כתב ערבות, וכי אינו יודע לקרוא ולכתוב בשפה העברית, ודו"ח בדיקת הפוליגרף מאשר כי הינו דובר אמת.

3.         כשלוש שנים לאחר הגשת התביעה ביקשו המבקשים להגיש תצהיר נוסף של מר משה שני, המלווה את המבקש 2 בעסקיו החל מאמצע שנת 1998 ובו מציין כי המבקש 2 בשנת 1998 וגם כיום דיבר עברית עילגת ולא ידע קרוא הכתוב ולפיכך לא ברור לו כיצד החתימו את המבקש על כתב הערבות.

מר שני בתצהירו מציין, כי בסוף שנת 1999, עת שלח המשיב דרישת פירעון למבקש 2, שאל מר שני את המבקש האם הוא חתם על כתב ערבות, וזה ענה לו בנחרצות, כי מעולם לא היה נותן לחברה ערבות אישית.

המבקש ציין בפני מר שני, כי למשיב יש בטוחה והיא הבניין, אשר לפי שמאות, ערך הבניין גבוה בהרבה מהחוב כלפי המשיב.

לדברי המצהיר, מהיכרותו את מערכת יחסיו של המבקש 2 מול האחים שמואלי, לא היה המבקש 2 חותם על כתב ערבות אם היה מודע לכך, כי המדובר בכתב ערבות, באשר המבקשת 1 לא הייתה אמורה לקבל אשראי חדש, ולא היה כל מניע כלכלי המסביר מדוע יסכים המבקש לחתום על כתב ערבות שכזה. במיוחד נכון הדבר, לאחר הוויכוח הקולני עם האחים שמואלי, במהלכו, סירב המבקש 2 לחתום על כתב ערבות, ולכן אין ברור כיצד לאחר מספר ימים נחתם כתב הערבות.

4.         כתב התביעה בסדר דין מקוצר מקיים את דרישות תקנה 202 לתקנות סדר האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") באשר מדובר בתביעה על סכום קצוב מכוח חוזה מפורש ויש עליה ראשית ראיה בכתב.

הראיות שצורפו אינן צריכות לתמוך במלוא רכיבי התביעה על כל פרטיה, אלא די בראשית ראיה, ולעניין הסכום, די ביתרה סופית וזאת לפי ההלכה שסוכמה בע"א 688/89, הילולים (אריזה ושיווק) נ' בנק המזרחי המאוחד, פ"ד מה(3) 188, ו-ע"א 2418/90, רלפו (ישראל) בע"מ נ' הבנק למסחר, פ"ד מז(5) 133.

יש לציין, כי צרוף דפי החשבון לרבות דפי החשבון של ההלוואות, ודפי היתרות הבלתי מסולקות, די בהם כדי להוות ראשית ראיה בכתב כפי שקבעה הפסיקה. בשלב הגשת התביעה בסדר דין מקוצר, אין התובע צריך להגיש הראיות לבית המשפט, אלא די בראשית הראיה.

הגשת ראיות נעשית רק בהליך המשפטי שיכול ויתקיים לאחר מתן הרשות להגן.

גם הטענה של המבקשים כי לאור ההחלטה של בית הדין לחוזים אחידים בירושלים בע"ש 195/97 (י-ם), היועמ"ש נ' בנק לאומי, דינים מחוזי, לד(4), 744, החלטה אשר ביטלה סעיפים בהסכם פתיחת חשבון, סעיפים המורים כי העתקי חשבון שנשלחו ללקוחות, ובהעדר הערות הלקוחות, ייחשבו כמאושרים וכי בכך ספרי הבנק יחשבו כנכונים ויהוו כראיה לכאורה, פוסלת את כשרות התביעה להידון בסדר דין מקוצר, דינה להידחות.