החלטה בתיק בשא 169525/05

1.       הצדדים הינם בעלי זכויות חכירת משנה בדירות מגורים, הממוקמות באגף המזרחי של בנין משותף בבני ברק, שנבנה בשנות ה-50.

2.      בכתב התביעה טוענת המשיבה, כי המבקשת ובעלה ז"ל השתלטו על חלק מהשטח המשותף לכלל דיירי הבניין (המצוי בין הגבול המזרחי של המגרש לקיר המזרחי של הבניין), הכולל, בין היתר, את שביל הגישה המזרחי לחדר המדרגות. על-פי הטענה, המבקשת ובעלה ז"ל, גידרו את השטח האמור באופן המונע מאיש מלבדם כל גישה אליו, והקימו בו מבנים שונים לשימושם. כתוצאה מכך, טוענת המשיבה, נמנעת לחלוטין הגישה לחדר המדרגות ולדירת המשיבה מצדו המזרחי של המגרש, והגישה היחידה האפשרית לדירתה הינה דרך שביל הגישה המערבי, דבר המחייב את עקיפת המגרש כולו.

במאמר מוסגר יצוין, כי תביעת המשיבה מופנית, בין היתר, גם כנגד דיירים המתגוררים באגף המערבי של הבניין. נטען, כי במהלך עבודות לשיפוץ ולהרחבת דירותיהם, הרסו דיירים אלו את שביל הגישה המערבי לחדר המדרגות, שתלו צמחיה המקשה את הכניסה לדירת המשיבה, ובנוסף, בנו בחצר הבית המשותף יחידת דיור נוספת, ללא היתר כדין וללא הסכמת יתר בעלי הדירות, וזו מושכרת על-ידם.

3.      תביעת המשיבה כנגד המבקשת מושתתת הן על עוולות נזיקיות של הסגת גבול במקרקעין, מטרד ליחיד והפרת חובה חקוקה, והן על עילה של עשיית עושר שלא במשפט.

המשיבה עותרת לחייב את המבקשת לסלק את ידה מהמקרקעין השייכים גם למשיבה, על-פי טענתה, להרוס את המחוברים והמבנים אשר הוקמו על המקרקעין האמורים שלא כדין ולהחזיר את המצב לקדמותו, תוך סלילת שבילי גישה לחדר המדרגות, אשר יהיו נוחים ומתאימים לשימוש. 

כן עותרת המשיבה לחייב את המבקשת בתשלום שוויה של זכות השימוש במקרקעין האמורים, בגדר דמי שימוש ראויים ו/או התעשרות שלא כדין, וכן בתשלום פיצויים בגין אובדן דמי השכירות שהמשיבה יכולה הייתה לקבל עבור דירתה אלמלא מעשי ו/או מחדלי המבקשת, ובגין עוגמת הנפש, הפגיעה בהנאה ובאפשרות ההנאה בשימוש בדירתה.

4.      לפניי בקשה לסילוק התביעה על הסף, הנסמכת על מספר עילות:

א. חוסר סמכות של בית המשפט לדון בתובענה, וזאת, מאחר שתובענה לגבי הריסת חלק ממקרקעין ו/או בנייתם מחדש ו/או החזרת המצב לקדמותו, אינה בגדר תביעה ל"שימוש וחזקה במקרקעין" כאמור בסעיף 51(א)(2) וסעיף 51(א)(3) לחוק בתי המשפט, שמשמעה תביעה לחזקה ושימוש תוך שמירה על גוף הנכס. לפיכך, מצויים הסעדים בדבר הריסת מבנים והחזרת המצב לקדמותו, תוך סלילת דרכי גישה, בסמכותו של בית המשפט המחוזי.

ב.     מעשה בית דין (השתק עילה והשתק פלוגתא), שכן סכסוך הגבולות בקשר לחלוקת שטח החצר בין בעלי הזכויות בבנין, נדון והוכרע בשנת 1958 בפני "משפט החברים" של ההסתדרות הכללית מועצת פועלי בני ברק והסביבה, המהווה ערכאת בוררות ובית דין משמעתי לחברי האגודה (כאן המקום לציין, כי בעלת זכות החכירה הראשית בנכס הינה "האגודה שכונת הפועלים ג' בבני ברק אגודה שיתופית לבנין בע"מ). לטענת המבקשת, הצדדים הישירים להתדיינות היו הורי המשיבה ובעלי הזכויות הקודמים בדירת המבקשת, ולכן מחייבים את בעלי הדין דכאן בתור חליפיהם, מכוח דיני הבוררות.

כן טוענת המבקשת להשתק שיפוטי מכוח תקנה 72ב' לתקנות סדר הדין האזרחי, שאינו מוגבל, לשיטתה, לאותם מתדיינים ולקיומו של שינוי לרעה במצבו של הצד האחר.     

ג.       התיישנות התביעה לפי חוק ההתיישנות, בין אם עילות התביעה נזיקיות, אז חל עליהן סעיף  5(1) לחוק ההתיישנות, ובין אם בגדר "עניין שבמקרקעין", שאז חל סעיף 5(2) לחוק האמור. וזאת, לאור חלוקת חצר הבית בין הדיירים, אשר בוצעה באופן גלוי ומוסכם בשנת 1951 (ואושרה בפסק הדין של "משפט החברים" בשנת 1958)  ולאור רישומה של המבקשת כבעלת הדירה בשנת 1980.

ד.     שיהוי בהגשת התביעה, שכן החל משנת 1980, עת קיבלה את זכויותיה במקרקעין מכוח ירושה, ועד מועד הגשת התביעה, לא עשתה המשיבה כל פעולה על-מנת לשמור על זכויותיה במקרקעין ו/או לשנות באופן כלשהו את המצב במקום. כמו כן, החל משנת 1958 ועד פטירת אבי המשיבה, לא עשו הורי המשיבה מאומה כנגד חלוקת החצר בין דיירי הבנין.

לטענת המבקשת, המשיבה זנחה או ויתרה על זכויותיה, ומשהלכו לעולמם המעורבים העיקריים והישירים בעניין (אבי המשיבה ובעלה של המבקשת) השתנה מצבה של המבקשת לרעה, שכן תתקשה להתגונן בפני התביעה.

ה.    התנהגות חסרת תום לב עד כדי ניצול לרעה של הליכי בית המשפט, אשר על-פי הטענה, התבטאה בכך שהמשיבה נמנעה לכאורה מלציין ו/או לאזכר את פסק הדין של "משפט החברים", את העובדות הקשורות למצב השטח בפועל ואת עובדת הסכמת הוריה לבנייה שנעשתה על-ידי המבקשת ובעלה ז"ל.

ו.       היותה של התובענה קנטרנית וטורדנית, לאור הטענות שלעיל.

5.      המשיבה דוחה את כל טענותיה של המבקשת לענין סילוק התביעה על הסף, וטוענת כדלקמן:

לבית המשפט סמכות לדון בתובענה, היות ועניינה המרכזי הוא שאלת זכויות השימוש והחזקה של השותפים במקרקעין והסעד המתבקש הוא הפסקת המטרד ליחיד שנגרם למשיבה בשל השימוש שעושה המבקשת שלא כדין במקרקעין המשותפים. לטענתה, צו ההריסה הינו רק אמצעי לוואי להגשמת סעד עיקרי זה, וממילא אין מדובר בהריסת גוף הנכס אלא, לכל היותר, בביצוע שינויים מינוריים שיאפשרו את המעבר דרך שביל הכניסה. כן היא טוענת, כי התביעה מצויה בסמכותו של בית המשפט לאור הלכת העיקר והטפל.

לחלופין, טוענת המבקשת, באם תתקבל טענת חוסר הסמכות, הרי שיש להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך ולא לדחותה על הסף.

מוסיפה המבקשת וטוענת, כי פסק הדין של "משפט החברים" אינו מהווה מעשה בית דין בעניינה, שכן לדידה, אין הוא עוסק בשטח המהווה את שביל הכניסה ובזכויות השימוש בו, כי אם בשטח המצוי בחזית הבנין.