החלטה בתיק בשא 16872/07

1.         בפני בקשה לביטול פסק דין.

2.         המבקשים הגישו בקשה לביטול פסק הדין שניתן כנגדם בהעדר ביום 8.5.2007.

3.         המשיב, שהינו עצמאי העוסק בשווק והפצה סיטונאית וקמעונאית של פרחים, הגיש תביעתו בסדר דין מקוצר, בסך 58,391 ש"ח, של כנגד המשיבים, בגין חובם כלפיו עקב אי תשלום  עבור סחורה שספק למבקשת מס' 1 (להלן "החברה"). משלא הוגשה על ידי המבקשים בקשת רשות להתגונן, ניתן כנגדם פסק דין בהעדר ביום 8.5.2007, על בסיס אישור מסירה מיום 26.1.2007.

4.         במסגרת בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, על בית המשפט לבחון מהי הסיבה למחדלו של המבקש מחד ומה הם סיכויי ההצלחה שלו, אם יבוטל פסק הדין, מאידך. כאשר פסק הדין שניתן במעמד צד אחד פגום בשל העדר המצאה כדין של כתב התביעה לידי הנתבע או כל החלטה אחרת שלא פעל על פיה, יש לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, בלי להתייחס למשקלן של הטענות ולסיכויי הצלחה (ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פדח 395,397).

            לטענת המבקש מס' 2 (להלן "המבקש"), הרי שנודע לו על מתן פסק הדין שניתן כנגדו בהעדר ביום 21.10.2007, לאחר שבקש לצאת את הארץ ביום 4.10.2007 ובעת שהגיע למעבר הגבול, נמסר לו כי קיים כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. לטענתו, במועד מסירת כתב התביעה התגורר ברחוב מאיר 32, חיפה, בעוד שעל פי אישור המסירה שצורף לבקשה למתן פסק דין בהעדר, בוצעה המסירה בבית הוריו ברחוב עבאס 86, חיפה. המבקש הכחיש באופן סתמי את עצם מסירת  התביעה לידי אימו, בכתובתה וטען כי באותו מועד לא התגורר במקום, אלא, ברחוב מאיר 32.

פסק דין, שניתן בהעדר הגנה, יוצר חזקה כי הנתבע הוזמן כדין ובית המשפט בדק את מסמכי המסירה והשתכנע כי אכן המסירה בוצעה כדין. במצב דברים זה, מוטל הנטל על הנתבע לשכנע בדבר אמיתות טענתו כי לא הוזמן כדין, ולא ידע על דבר ההליכים כנגדו (ד. בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שמינית, עמ' 36 ורע"א 1645/03 יפעת עמידן (שנייצר) נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם). המבקש לא הכחיש בתצהירו את עצם מסירת מסמכי התביעה לידי אימו אולם, טען כי במועד המסירה לא התגורר עמה אלא, ברחוב מאיר 32, חיפה. לטענתו, הוא התגורר ברחוב מאיר עד ליום 22.5.2007, אז עבר להתגורר ברחוב עבאס 32, בחיפה. המבקש נמנע, משום מה, מלצרף הסכם שכירות או כל מסמך אחר שיעיד, ולו לכאורה, על מגוריו ברחוב מאיר במועד ביצוע המסירה של כתב התביעה. בנוסף, נמנע המבקש מלצרף תצהיר של אימו שיאשר כי לא התגורר במועד הרלבנטי בכתובתה, תצהיר של בעל הדירה בה התגורר לטענתו באותו מועד או אפילו תצהיר של אשתו שיאשר את דבריו. מנגד, צרף המבקש לתצהירו הסכם שכירות  בנוגע לנכס ברחוב עבאס 32, חיפה. עיון בהסכם השכירות מעלה כי הוא נחתם כחמישה חודשים לאחר מועד מסירת כתב התביעה על פי אישור המסירה וכי לא ניתן ללמוד מההסכם דבר לעניין כתובתו של המבקש במועד חתימת ההסכם. עוד ראוי לציין, כי המבקש נמנע מלזמן לחקירה את השליח שמסר את מסמכי התביעה לידי אימו ולכן, לא נסתר התצהיר, לרבות טענת השליח בסעיף 3 שבו, לפיה המסירה בוצעה לידי האם, לאחר שאומתה עובדת מגוריו של המבקש בכתובת האמורה.

המבקשים לא עמדו בנטל לסתור את החזקה בדבר תקינותו של ההליך ואין בטענותיו הסתמיות של המבקש כדי להפריך את החזקה האמורה. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק.

5.         הלכה היא, כי כאשר פסק הדין אינו פגום, נתונה לבית המשפט סמכות לבטל את פסק הדין בהתאם לשיקול דעתו. במצב דברים זה, יציב בית המשפט שני מבחנים: האחד - סיבת מחדלו של המבקש והשני - סיכויי הצלחתו כי הגנתו תתקבל, כאשר התשובה למבחן השני חשובה יותר (ע"א 64/53, לעיל; ע"א 5000/92 בן - ציון נ' הנאמן על נכסי י. בן - ציון, פ"ד מח(1) 830; ד"ר י. זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 738; א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 283, 284, לרבות האסמכתאות המפורטות שם).

            ראוי להדגיש, כי לא מצאתי בסיכומיהם של המבקשים התייחסות כלשהי לטענות ההגנה שלהם ולמעשה, כל טענות ההגנה נזנחו על ידם והמבקשים הטילו יהבם על הטענות בדבר ביטול פסק הדין מחובת הצדק בלבד. מכל מקום, ממילא, לא מצאתי כי המבקשים העלו טענות הגנה מפני התביעה.

            במסגרת התצהיר שצורף לבקשה לביטול פסק הדין (להלן "התצהיר הראשון"), הסתפק המבקש בהעלאת טענה כללית בלבד באשר לסיכויי הגנתו לפיה, התביעה הוגשה בעילה שטרית וכפי שעולה מכתב התביעה, הרי שבמועד הגשתה, חלף מועד פרעונה של ההמחאה הראשנה מבין תשע המחאות ואילו במועד מתן פסק הדין, חלף מועד פרעונן של שלוש מבין ההמחאות. המבקש לא הכחיש כי ההמחאות חוללו באי פרעון אולם לשיטתו, מדובר בחוב עתידי, שעדיין לא התגבש.

            גרסה ראשונית זו אינה מעלה הגנה מפני התביעה שכן, המבקש לא הכחיש בתצהירו את החוב ואף הודה בחילול ההמחאה הראשונה מבין תשע ההמחאות שנועדו להסדיר את החוב הבסיסי בעת הגשת כתב התביעה וכי שתי המחאות נוספות חוללו עד למועד מתן פסק הדין. יתירה מזאת, המבקש הודה בתצהירו המשלים כי בסמוך לאחר מסירת ההמחאות סגרה המבקשת מס' 1 את העסק והפסיקה פעילותה. כתב התביעה הוגש בגין חוב קיים ולאחר חילול ההמחאה הראשונה, קמה בידי המשיב הזכות להגיש את התביעה, מכח הפרה צפויה של הסדר החוב, בהתאם לסעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א - 1970. אין, אפוא, בטענות אלה של המבקשים משום הגנה מפני התביעה.

            בהחלטתי מיום 25.10.2007 הורתי למבקשים להגיש תצהיר משלים שיפרט את מלוא הגנתם הנטענת. המבקשים הגישו (תחת מחאה) תצהיר משלים, במסגרתו העלו גרסה שונה לחלוטין מזו שהועלתה בתצהיר הראשון בנוגע להגנתם.

            עיון בטענותיו של המבקש בתצהיר המשלים, מעלה כי לא מדובר בפירוט הטענות שהועלו אך באופן כללי בתצהיר הראשון, כי אם בגרסה שונה  לחלוטין. בעוד שבתצהיר הראשון לא הכחיש המבקש את בסיס החוב ורק טען כי מדובר בחוב עתידי, הרי שבתצהירו השני, העלה טענות בדבר פרעון החוב במזומן והסכם נוסף בעל פה בין הצדדים. מלבד העובדה שמדובר בטענות סותרות, הרי שהמבקש לא טרח לפרט בתצהירו כיצד בדיוק פרע את החוב, באילו מועדים ואף לא צרף לתצהירו אסמכתא כלשהי שתעיד על התשלומים במזומן, לרבות משיכות כספים מחשבונות הבנק שלו וכיוצ"ב. במהלך חקירתו הנגדית, הסתבך המבקש בתשובותיו ולא עלה בידיו להסביר את גרסתו בתצהיר הראשון ואת הסתירה בין גרסתו המקורית בתצהיר הראשון, לבין הגרסה המאוחרת בתצהיר המשלים (ראה עמ' 3 לפרוטוקול)

            יתירה מזאת, בעוד שהמבקש טען בתצהירו המשלים כי ההמחאות שמסר בשם החברה,  המפורטות בכתב התביעה, נתנו בסכום גבוה מההחאות המקוריות אותן נועדו להחליף, תוך הוספת ריבית גבוהה, הרי שבחקירתו הנגדית הוא הודה כי בא כוחו, הוא שנסח את הסכם החלפת ההמחאות (נספח ב' לכתב התביעה) וכי ההמחאות נרשמו מבעוד מועד ונחתמו על ידי המבקש עצמו. מדובר, אפוא, בהסכם שנוסח על ידי ב"כ המבקשים עצמו, ההמחאות, לרבות הסכומים בהן, נרשמו על ידי המבקש וגם הפריסה נעשתה על דעתו הוא בלבד. מנגד, הגרסה החדשה בדבר הסכם בעל פה בין הצדדים ל"מחזור" נוסף של החוב, לא גובתה, כאמור, במסמך כלשהו והיא לא באה לידי ביטוי באופן כלשהו, ולו במרומז, בתצהיר הראשון.

            טענתו של המבקש בדבר חוסר יריבות עם המבקש, גם היא הועלתה באופן כללי ואינה מקנה לו הגנה מפני התביעה. המבקש הודה בתצהירו המשלים כי אכן נערך הסדר לסילוק החוב, על פי נספח ב' לכתב התביעה ומנגד, טען בסעיף 4.1 כי בסמוך לאחר ההסדר שנעשה, סגרה החברה את העסק והפסיקה את פעילותה. ואכן, המחאותיה של החברה חוללו באי פרעון ובכך הופר ההסכם בין הצדדים. מהלך הדברים אינו מותיר ספק בכך שהמבקש, שהינו בעליה של החברה, ידע כי החברה לא תעמוד בהתחייבויותיה, שכן היא עומדת להפסיק פעילותה ולפיכך, בדין הוגשה התביעה גם כנגדו, מכח הרמת מסך ההתאגדות. יתר טענותיהם של המבקשים בדבר אי כשירותה של התביעה להידון בסדר דין מקוצר, אינן רלבנטיות לבקשה לביטול פסק הדין.

6.         המבקשים לא התכחשו לבסיס החוב בגינו הוגשה התביעה, אלא, העלו טענות כלליות, סתמיות וסותרות בנוגע להגנתם. המבקש העלה גרסאות סותרות בתצהיריו, הוא הסתבך בתשובותיו בחקירתו הנגדית ובסופו של דבר, לא הראה טענת הגנה כלשהי, שלא לומר טענת הגנה ראויה, מפני התביעה. לפיכך, אין מקום לביטול פסק הדין מכח שיקול דעתו של בית המשפט.

7.         המבקשים לא עמדו בנטל לסתור את החזקה בדבר מסירת כתב התביעה לידיהם ומאחר ולא העלו טענת הגנה מפני התביעה וגרסתם נסתרה, הן בתצהירו של המבקש הוא והן בחקירתו הנגדית, אין מקום לביטול פסק הדין גם מכח שיקול דעת בית המשפט.

לפיכך, אני דוחה את הבקשה לביטול פסק הדין ומורה כי הליכי ההוצאה לפועל ימשכו כסדרם.

8.         המבקשים ישלמו למשיב את הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך 1,500 ש"ח ומע"מ כחוק, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.