החלטה בתיק בשא 168587/06

בתיק זה הוגשה תביעה כנגד המבקש לתשלום סכום של 221,842 ש"ח.

התביעה מורכבת מדרישה להחזר 50% מהתשלומים ששולמו למבקש בגין השירותים שסיפק למשיבה 1 כשהמשיבה טוענת כי האחרון הפר את ההסכם עימה.

בנוסף, נתבע המבקש להחזיר סכום של 9,202 ש"ח בגין שימוש שעשה במכשיר טלפון סלולארי השייך למשיבה 1 לאחר סיום ההתקשרות בין הצדדים, וכן לשלם דמי שימוש ראויים עבור תקופה בה נטען כי התגורר ללא רשות בדירה השייכת למשיבה 2, וכן את החשבונות השוטפים בגין הדירה עבור התקופה מדצמבר 2004 ועד פברואר 2005.

יצויין כי בין הצדדים מתנהלת תביעה בגין אותה התקשרות במסגרת תיק ע"ב  8095/05 בבית הדין לעבודה בת"א.

תביעה זו הוגשה על ידי המבקש לתשלום שכר עבודה, דמי הודעה מוקדמת פיצויי פיטורין וכו'.

במסגרת כתב ההגנה שהגישו המשיבות כפרו הן בטענת המבקש כי היה עובד של המשיבה 1, ולטענתן היה הוא קבלן עצמאי.

בדיון שנערך בפני סוכם כי פסק הדין בתיק זה יבוטל, וביהמ"ש ידון רק בשאלת ההוצאות, כאשר שאלת סמכותו הענינית של בית משפט זה תידון לאחר ביטול פסק הדין.

מסירת כתב התביעה בוצעה ביום 1/3/06 לידי אחותו של המבקש בכתובת רח' גדוד המכמש 5, פסגת זאב, ירושלים.

הוריו של המבקש הגישו הודעה לתיק בה טענו כי המבקש אינו מתגורר עימם, ולמעשה מצוי הוא בחו"ל מזה מספר חודשים.

על כן, טענו הם כי פעלו להחזרת כתב התביעה לידי המשיבות.

ביום 3/4/06 הוגשה בקשה למתן פסק דין, אליה צרף ב"כ המשיבות העתק מתגובה שהגיש המבקש לבית הדין לעבודה במסגרת תיק ע.ב. 8095/05 .

תגובה זו התייחסה לבקשה שהגישו המשיבות לחייב את המבקש במתן ערובה לתשלום  הוצאות אם תידחה תביעתו, נוכח העובדה שהמבקש שוהה בחו"ל.

מכאן עולה כי בעת מתן פסק הדין היה בית המשפט מודע לעובדה שהמבקש שוהה בחו"ל ואף לקיומה של תביעה מקבילה המתנהלת בין הצדדים בבית הדין לעבודה, כך שבפני בית המשפט עמדה  התמונה העובדתית, כמעט במלואה. 

בתצהיר מיום 22/1/06 שנלווה לתגובה שהגיש המבקש לבית הדין לעבודה כאמור, טען הוא כי "כיום אני מגיע לארץ כל פעם למשך מספר ימים, ואני מתגורר בסוויטה במלון דניאל" .

כמו כן,  "בחלק מהזמן בו אני שוהה בארץ, אני מתגורר ביחידת דיור בירושלים ברח' גדוד מכמש 5, ירושלים".

על סמך תצהיר זה החליטה כב' הרשמת הינדה כי ניתן ליתן פסק דין כנגד המבקש, היות והמבקש "נתפס" על הודאתו בתצהיר זה.

כשלעצמי סבורה אני כי אכן המסירה היתה כדין, שכן הכלל הוא כי העדרות זמנית של הנתבע מביתו, אפילו הוא מצוי בחו"ל, איננה מפסיקה לצורך התקנות את מגוריו שלו ואת מגורי בני משפחתו באותו מקום.

לעניין זה, ראה ע"א 362/66 פד"י כ(4) 222, וכן בר"ע 526/83 יוסף פרושינובסקי נ' שירסון פד"י לז (4), 584,  וכן, א. גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית עמ' 540.

ספק מסויים יכול להתעורר לנוכח טענתו של המבקש כי הוא גר ביחידת דיור נפרדת מהוריו הבנויה בחצר האחרונית של ביתם, אך שאלה היא אם אין לראות באותה יחידה חלק מביתם של הוריו.