החלטה בתיק בשא 167304/06

החלטה זו ניתנת בעקבות סיכומים בכתב, לרבות סיכומי תשובה, שהוגשו במסגרת התנגדות לביצוע שטר שהגישו המבקשים נגד המשיבה בגין 2 שיקים כדלקמן: (1) שיק מספר 900859
על-סך 250,000 ש"ח מיום 21/6/05; (2) שיק מספר 900858 על-סך 421,204 ש"ח מיום 21/6/05.

סיכומי הצדדים הוגשו בהמשך לשורה של החלטות במסגרתן ניתנו ובוטלו מספר פעמים פסקי דין נגד המבקשים בהעדר הגשת סיכומים, כמפורט בהחלטה מיום 21/3/07, כאשר בסופו של דבר, בעקבות הפקדת כספים לקופת בית המשפט ותשלום שכר טרחה על-פי החלטה מיום 12/4/07, בוטל ביום 30/4/07 פסק הדין האחרון שניתן נגד המבקשים, והותר להם להגיש סיכומי תשובה.

המבקש 1, אשר הצהיר כי הוא משמש כמנהל של המבקשות 2 ו- 3, הגיש תצהיר בתמיכה לכתב ההתנגדות, בו טען תחילה כי אין לבית משפט זה סמכות לדון בתובענה, ויש להעבירה לבית המשפט של הרשות הפלשתינאית ברפיח. לגופו של עניין, נטען כי השיקים נשוא התובענה ניתנו כביטחון בגין עסקת מימון שנמשכה כמה שנים, במסגרתה קיבל המבקש 1 סכומי כסף אותם השקיע בפיתוח חקלאי, ואת התוצרת שיווק באמצעות המשיבה, אשר נהגה לקזז את החוב. בהמשך נטען כי חרף הבטחותיה החוזרות ונשנות, לא סיפקה המשיבה למבקש 1 או לבא כוחו דוחות כספיים וחשבונות בגין ההוצאות וההכנסות שהיו בין הצדדים, וזאת כאשר השיקים ניתנו כאמור להבטחת הוצאות ייצור, שעל-פי מיטב ידיעתו של המבקש 1 הוחזרו למשיבה באמצעות סחורות שנשלחו אליה לייצוא. בנוסף קיימת טענה לפיה המשיבה הקימה חברה ישראלית בשם הזהה לשמה של המבקשת 2, והשתמשה בחברה זו על-מנת לגבות לעצמה כספים המגיעים למבקשת 2 שלא כדין.

במהלך הדיון נחקר המבקש 2 על תצהירו והוחלט על הגשת סיכומים בכתב.

דיון

תחילה אתייחס לשאלת סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה. תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי תובענה שאינה כולה במקרקעין ניתן להגיש, בין היתר, לבית המשפט שבאזור שיפוטו מצוי מקום יצירת ההתחייבות או המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות. לא עלה בידי המבקשים לסתור את הטענה לפיה השיקים נשוא התובענה נמסרו לידי המשיבה ברמת-גן, וכי זיכרון הדברים אשר הוגש במהלך הדיון וסומן מש/2 בו נקבעו התחייבויות הצדדים נחתם אף הוא ברמת-גן, כפי שמצוין בראש המסמך. בנוסף לכך, המבקש 1 הודה במהלך חקירתו כי היה עליו להעביר את הסחורה למשיבה בישראל (עמוד 2 פסקה ראשונה לפרוטוקול), כאשר מקום מושבה של המשיבה הינו בבני ברק. כמו-כן הודה המבקש 1 ששטר החוב שהוגש וסומן מש/1, ואשר סכומו זהה לסכום של השיק השני נשוא התובענה, נחתם אף הוא ברמת-גן.

לפיכך, הנני קובע כי בית משפט זה הינו בעל הסמכות המקומית לדון בתובענה.

טענתם הנוספת של המבקשים לפיה בית משפט זה לא רכש סמכות לדון בתובענה הואיל ולא הומצאה למבקשים אזהרה כדין - דינה אף היא להידחות. תחילה יצוין כי המבקש 1 לא טען במפורש בתצהירו שלא הומצאה לו האזהרה בתיק ההוצל"פ. אמנם נטען בתצהיר כי לא הועברה לידי המבקשים הבקשה לביצוע השטרות, אך לא הוצהר דבר לגבי האזהרה בתיק. רק בשלב הסיכומים פירטו המבקשים לראשונה את טענותיהם הלכאוריות בדבר אי מסירת האזהרה, וטענו שעולה מאישור המסירה כי הנמען לא אותר. מכאן שיש לדחות את הטענה להעדר מסירה, ולו מן הטעם שמדובר בגרסה עובדתית שנטל הוכחתה מוטל על המבקשים, ואשר היה על המבקש 1 להתייחס אליה באופן מפורש ומפורט בתצהירו על-מנת לאפשר למשיבה לחקור אותו בנושא זה.

זאת ועוד, משהגיש המבקש התנגדות לביצוע השטרות, התייצב לדיון ואף הגיש סיכומים מטעמו, הרי שהוא מנוע מלטעון בשלב זה כי אין לבית המשפט סמכות לדון בשל אי המצאת אזהרה כדין.

המבקשים הפנו בעניין זה למספר פסקי דין המפורטים בפרק ב' לסיכומים, אולם חלק מהפניות אלה שגויות או לא מדויקות. פסקי הדין שניתן היה לאתרם ומופיעים בסיכומים, כלל אינם רלוונטיים למקרה דנן, הואיל והם אינם עוסקים כלל בהמצאת אזהרה בתיקי הוצל"פ אלא בהמצאה של הזמנה לדין מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל.

טענתם המרכזית המבקשים לגופו של עניין הינה טענת קיזוז, לפיה סכום החוב שולם למשיבה בדרך של העברת סחורות אשר נשלחו אליה ליצוא. דא עקא, אין בתצהירו של המבקש 1 פירוט של טענת הקיזוז ברמה הנדרשת לצורך קבלת רשות להתגונן: לא צוינו סכומים, תאריכים וכמויות של סחורות שהועברו לכאורה למשיבה, וכן לא צוין מי מטעם המשיבה קיבל את הסחורה. המסמך שצורף להתנגדות ונחזה כאישור שהוצא על-ידי הרשות הפלסטינאית אינו מספק לצורך ביסוס טענת הקיזוז, שכן כלל לא ברור אם הסחורה אליה מתייחס האישור נשלחה אל המשיבה והגיעה אליה בפועל, כאשר מחקירתו של המבקש 1 עולה שבשנת 2005 החל לייצא סחורה לגורמים אחרים. 

המבקש 1 טען בתצהירו כי לא קיבל מהמשיבה דוחות כספיים בגין כל ההכנסות וההוצאות שהיו בין הצדדים - חומר אותו התחייבה למסור עוד ביום 30/5/06 - אך אף אם טענתו נכונה, היא איננה מספיקה כשלעצמה לצורך מתן רשות להתגונן. המבקשים טוענים כי סיפקו סחורה למשיבה, ואין זה מתקבל על הדעת שלא ערכו כל רישום לגבי סחורה זו. אי לכך, היה על המבקשים לציין בתצהיר לכל הפחות פרטים מינימאליים בנוגע לסחורה שסופקה ולכספים שקיבלו מהמשיבה.

יתר על כן, המסמכים שהוגשו לבית המשפט במהלך הדיון וסומנו מש/1 עד מש/3 מבססים לכאורה סכומי חוב של המבקש 1 למשיבה הזהים לאלה של השיקים נשוא התובענה, ועל-כן היה על המבקשים להציג ביתר פירוט את טענתם לגבי תשלומם של חובות אלה במועד מאוחר יותר באמצעות סחורה שהועברה למשיבה.  

טענתם הנוספת של המבקשים לפיה המשיבה הקימה חברה בשם הזהה לזה של המבקשת 2, ובדרך זו גזלה ממנה כספים שלא כדין, אף היא לא בוססה כנדרש בתצהיר, ואין התייחסות כלשהי לסכומים אשר נגזלו כביכול ולמקורם של כספים אלה.

לאור האמור לעיל, הנני קובע כי המבקשים לא הציגו טענות הגנה מפורטות ומבוססות כנדרש לצורך קבלת רשות להתגונן, ועל-כן הנני דוחה את ההתנגדות ומקבל את התובענה שהוגשה
על-ידי המשיבה במלואה.

בנוסף לכך, לאחר עיון בהודעות הצדדים וביתר החומר המצוי בתיק, ובהתחשב בסך של 2,500 ש"ח + מע"מ שכבר שולם למשיבה בגין שכר טרחת עו"ד בשל התנהלותם של המבקשים, הנני מחייב את המבקשים לשלם למשיבה סך של 10,000 ש"ח + מע"מ נוספים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל בגין שכר טרחת עו"ד.

יחד עם זאת, בהתחשב בסכום החוב הגבוה, לפנים משורת הדין ועל-מנת שלא למנוע מהמבקשים את יומם בבית המשפט, הנני קובע כי כנגד תשלום שכר הטרחה שנפסק לעיל וכן הפקדת 250,000 ש"ח   בקופת בית המשפט תוך 30 יום ממועד קבלת העתק של החלטה זו, כשימי הפגרה יבואו במניין הימים, תינתן למבקשים רשות להתגונן.