החלטה בתיק בשא 1657/06

1.            זוהי בקשה לדחייה על הסף של הערעור (ע"א 1072/06) על פסק דינו (פסיקתא) של בית משפט השלום בקרית שמונה (כב' הרשמת שרקאווי) בת.א. 1311/04 מיום 3.5.05. יצוין, כי הפסיקתא ניתנה בעקבות החלטת כב' הרשמת שרקאווי בבשא 1714/04 (ת.א.1311/04) מיום 18.4.05, לפיה, נדחתה בקשת המשיב למתן רשות להתגונן בתביעה לפינויו וסילוק ידו ממקרקעין השייכים למבקש.

2.            מנימוקי הבקשה עולה, כי מועד הגשת הערעור חלף מבלי שהוגשה בקשה להארכתו, שכן הערעור הוגש כשנה לאחר מתן פסק הדין. עוד טוען המבקש, כי המשיב ידע על פסק הדין חודשים טרם הגשת הערעור, שכן הוא לא הוכיח, ולו לכאורה, שלא הומצא לו פסק הדין וכי עם מסירת כתב האזהרה מטעם ההוצל"פ, בוצעה מסירה למשיב. המבקש צירף לבקשתו מסמכים שונים מהם עולה, כי המשיב ידע אודות מתן הפסיקתא מזה חודשים לפני מועד הגשת הערעור בפועל (כגון: נספחים "ה1" ה2" ו- "ו" לבקשה). המבקש סומך את ידו על ההלכה הפסוקה, לפיה, די בידיעתו של המשיב בדבר מתן פסק הדין בכדי להתחיל את מניין הימים להגשת הערעור (ראה: בש"א 548/98 לוי נ גולדשטיין - לא פורסם).

כמו כן, המבקש טוען ארוכות אודות ההליכים המשפטיים השונים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים והמראים, כי רוב טענותיו של המשיב בערעור כבר נדונו בגלגולים קודמים: לפי פסק דינה של כב' השופטת ברכה סמסון (שלום ק"ש) בת.א. 631/98 מיום 10.8.03, נדחתה תביעת המשיב לפירוק שיתוף במקרקעין; בהחלטת כב' השופט ארבל בבש"א 3420/04 בבית משפט זה, נדחתה בקשתו של המשיב להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינה של כב' השופטת סמסון הנ"ל; המשיב השיג על ההחלטה האחרונה במסגרת ע"א 1014/05 שנידון בפני כב' השופט כהן; לפי החלטת כב' השופט כהן מיום 16.3.05 נדחה ערעורו של המשיב על אי הארכת המועד ובנוסף, נידונה לגופה ונדחתה בסופו של יום, טענתו הנוספת של המשיב להעדר סמכות עניינית של בית משפט קמא.

3.            בתגובתו ובתצהירו התומך בה טוען המשיב, כי אין לתת לטענות פרוצדוראליות לחסום את דרכו לבירור העובדות ולהכרעה במחלוקת האמיתית שבין הצדדים, שהינה לשיטתו, הבעלות על חלקת מקרקעין. המשיב מוסיף וטוען, כי המבקש והמשיב הינם אחים ומשכך, הערכאה המוסמכת לדון בסכסוך ביניהם היא בית המשפט לענייני משפחה, כך שפסק דינו של בית משפט קמא ניתן בחוסר סמכות עניינית, ומטעם זה בלבד, כך לטענתו, סיכוייו של הערעור להתקבל הינם גבוהים. עוד טוען המשיב, כי הפסיקתא, נשוא הערעור, מעולם לא הומצאה לידיו וכי העתק הפסיקתא המצורף להודעת הערעור, צולם ע"י המשיב במזכירות בית המשפט יום - יומיים לפני הגשת הערעור וממועד זה החל מניין הימים, כך, שלטענתו, הערעור הוגש במועד. בנוסף, התייחס המשיב להליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים ושלל מצידו, כי הובא לידיעתו עניין מתן הפסיקתא.

המשיב מדגיש, כי מדובר בפסק דין חמור שניתן מבלי שתינתן לו רשות להתגונן בפני התביעה, הגם שזכות הערעור הינה זכות מוגנת. בנוסף, מדגיש המשיב את משמעות תוצאותיו של פסק הדין, שכן הוא מביא לפינויו ולפינוי בני משפחתו מחלקת אדמה עליה מצוי בית מגוריהם. מכל מקום, מבקש המשיב לראות בתגובתו משום בקשה להארכת מועד במידה ובית המשפט ימצא כי חל איחור בהגשת הערעור.

4.            בתשובתו מיום 16.5.05, חוזר המבקש על טענותיו שבבקשה ומבקש לדחות את טענות המשיב.

5.            לאחר שעיינתי בנימוקי הבקשה, בנימוקי תגובת המשיב ותשובת המבקש, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל.

6.            בבשא 5636/06 נפתלי נשר נ. שלומי גפן (ניתן ביום 23.8.06) נקבע מפי כב' הנשיאה, ד' ביניש, כי:

" אין חולק כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד, מייחס בית-המשפט משקל למידת האיחור בהגשת ההליך. ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד... לצד משכו של האיחור יש ליתן את הדעת למכלול שיקולים ובהם: האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד על האיחור; וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך לגביו מוגשת הבקשה להארכת המועד. ככל שסיכויי ההליך לגופו חלשים או אף אפסיים, כך נחלשת ההצדקה מבחינת האינטרס של בעל הדין שכנגד ושל הציבור בכללותו למתן אורכה להגשתו".

7.            אין בידי לקבל את טענות המשיב, כי מעולם לא הומצאה לידיו הפסיקתא ומעולם לא נודע לו עליה, שכן טענותיו אינן עולות בקנה אחד עם המסמכים והעובדות שהובאו בפני כדלהלן:

ראשית, בשולי החלטת כב' הרשמת שרקאווי, צוין, כי " המשיב (המבקש כאן - ש.א.) יגיש פסיקתא לחתימתי תוך 7 ימים מהיום". המשיב השיג על החלטה זו לבית המשפט המחוזי. כב' הנשיא בן דוד הורה בהחלטתו מיום 31.8.05 על העברת הדיון בערעור לבית משפט השלום בצפת היות והחלטת רשם הדוחה בקשת רשות להתגונן הינה החלטה אחרת. המשיב לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע לא בדק, אם אכן ניתנה פסיקתא אם לאו, שהרי זה רק טבעי שבעקבות דחיית בקשתו של המשיב למתן רשות להתגונן ובעקבות החלטתה של הרשת שתוגש פסיקתא לחתימת הרשמת, כפי שקרה בפועל.

שנית, עפ"י נספח ה1' לבקשה (נתונים מלשכת ההוצל"פ), האזהרה הומצאה למשיב ביום 31.5.05. המצאת האזהרה למשיב, משמעה, ידיעתו בדבר מתן הפסיקתא (ראה: רע"א 8040/98 פרושינובסקי נ. שטרן). לא זו אף זו, המשיב עתר לאחר קבלת האזהרה לעיכוב הליכי ההוצל"פ, דבר המעיד, כי הוא ידע על מתן הפסיקתא; הדברים קיבלו ביטוי מפורש מפיו של ב"כ המשיב בפרוטוקול הדיון מיום 10.11.05 (נספח ו') במסגרת בר"ע 1192/05 בבית משפט זה (שהוגש על החלטת ראש ההוצל"פ לעיכוב ההליכים) באומרו:

" בגלל שהיא ישבה כרשמת בתביעה החדשה של אותם צדדים ושם דחתה בקשת רשות להגן ונתנה פסיקתא של פינוי".

סבורני, כי יש בכל אלה כדי ללמד, כי המשיב ידע גם ידע על קיומה של הפסיקתא מזה חודשים, טרם הגשת הערעור. לפיכך, אני דוחה את טענתו, כי לא ידע על הפסיקתא וקובע, כי הערעור הוגש באיחור ניכר, כאשר המשיב אינו מצביע על טעם מיוחד המניח את הדעת לאיחור זה. לפי ההלכה הפסוקה, ככל שמתארך משך האיחור, כך תהא נטייתו של בית-המשפט לסרב לבקשה להארכת מועד.

8.            באשר לסיכויי הערעור, סבורני, כי סיכויי הערעור להתקבל קלושים. רוב טענותיו של המשיב כבר נדונו והוכרעו הן בבית משפט קמא והן בערכאת הערעור, כפי שנטען בהרחבה בבקשת המבקש.

9.            בנוסף, סבורני, כי היענות לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור באיחור של כשנה תפגע בציפיות המבקש לסופיות הדיון. יתירה מזו, החובה לקיים את המועדים הקבועים בדין לא נועדה להגן אך על אינטרס הצפיות וההסתמכות של בעל הדין שכנגד, אלא גם על האינטרס הציבורי הכללי לסופיות הדיון ולוודאות משפטית בהפעלתם של סדרי הדין (ראה, בשא 5636/06 הנ"ל).

10.          לאור האמור, אני מקבל את הבקשה ומורה על דחיית הערעור (ע"א 1072/06) על הסף.

                כמו כן, אני מחייב את המשיב, הייב אחמד עווד דיבאן, לשלם למבקש, הייב סאלח עווד דיבאן, הוצאות משפט בגין בקשה זו בסך 2,500 ש"ח וזאת תוך 30 יום מיום קבלת החלטה זו, שאם לא כן, יישא הסכום הנ"ל הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתנה היום 05 בנובמבר, 2006 (י"ד בחשון תשס"ז) בהעדר הצדדים.