החלטה בתיק בשא 16220/07

מבוא

1. התובעים הגישו תביעה כספית כנגד הנתבע-מתווך לתשלום סכום של 17,033 ש"ח בטענה כי הנתבע לא היה רשאי לגבות מהם דמי תיווך ששולמו לו.

2. הנתבע בסעיף 3 לכתב הגנתו טען שדין התביעה להידחות מחמת מעשה בית-דין מאחר ונושא שכר טרחתו של הנתבע הוכרע במסגרת תביעה קודמת שהגישו התובעים כנגדו בת.א. 19506/00 של בית משפט השלום בחיפה.

3. משלא נמסרה תגובת התובעים לטענת מעשה בית-דין בהתאם להחלטותיי מימים  21.6.07 , 16.7.07 ניתן ביום 9.10.07 פסק דין המורה על מחיקת התביעה מחוסר מעש תוך חיוב התובעים בהוצאות.

4. יומיים לאחר מתן פסק הדין הובאה בפניי "בקשה דחופה למתן ארכה והודעה על השלמת טיעונים" שהגישו התובעים ביום 9.10.07.

5. התובעים-המבקשים פנו בבקשה לביטול פסק הדין, הנתבע-המשיב מסר התנגדותו לבקשה.
6. התובעים טוענים כי טיעוניהם הוגשו לבית המשפט באיחור תוך שמתבקשת הארכת מועד להגשתם ולא היה במקרה זה זלזול בהחלטות בית משפט. התובעים מוסיפים כי במקרה זה יש להעדיף את המהות על פני הפרוצדורה.

7. באשר לטענת מעשה בית דין התובעים טוענים כי בהליך הקודם הם ביקשו לחייב את הנתבע בהשבת דמי התיווך ששולמו לו אך זאת כחלק מעילת התביעה הנזיקית שהגישו כנגדו, כמו כן בפסק הדין שניתן בת.א. 19506/00 לא קבע בית המשפט כי התובעים לא היו זכאים להשבה של דמי התיווך ששולמו ולמעשה הוא כלל לא התייחס לכך בפסק הדין.  

8. הנתבע טוען כי התובעים מתחמקים באופן מגמתי מלהתמודד עם טענת מעשה בית דין וטוענים שמדובר בתביעה קנטרנית, חסרת עילה ושהוגשה לאחר שבית המשפט בהליך קודם אמר את דברו ועל פס"ד לא הוגש ערעור.

9. הנתבע טוען כי לא מדובר בטעות מצידם של המבקשים אלא זלזול בהחלטת בית המשפט וכי רק לאחר שניתן פסק הדין ותביעתם נמחקה המבקשים פנו בבקשה לביטולו בעילות ובתירוצים שאינם לעניין. 

דיון

10. בטרם תתברר בקשת התובעים לביטול פסק הדין ראוי לבחון קיומו של מעשה בית דין ולאחר מכן במידת הצורך לברר שאלת ביטולו של פסק הדין.

11. בין הצדדים שבפניי התנהל הליך קודם במסגרת ת.א. 19506/00 בבית משפט השלום בחיפה, בו התובעים שבפניי הגישו תביעה כנגד הנתבע ו-3 נתבעים נוספים, הנתבע היה הנתבע מס' 3 באותה תביעה.

12. התובעים שמשום מה לא טרחו לצרף העתק מכתב תביעתם לתצהירם דרשו באותה תביעה (שהעתקה צורף לתצהיר הנתבע) בין יתר הסעדים כאמור  בסעיף 25 ה' לכתב התביעה:  "התובעים אף ידרשו החזר התשלום ששילמו לנתבע מס' 3 (11,575 ש"ח) ולנתבע מס' 4 (5,789 ש"ח), שכן הם לא יצגו את התובעים בהגינות ובזהירות הראויה והדרושה לבעל מקצוע סביר".

13. בית המשפט אשר בחן את הראיות וטענות התובעים קבע בפסק דינו מיום 30.11.05 כמתואר בעמ' 11 כי  הנתבע " פעל כמתווך... לא התרשמתי מחומר הראיות שהוצג לפני כי הנתבע מס' 3 פעל בחוסר תום לב...לא היה מקום לייחס לנתבע מס' 3 הטעייה ו/או התרשלות במילוי תפקידו. לאור הקביעה שנתבע 3 לא היה רשאי לעסוק בתחום תיווך המקרקעין עת שפעל בעסקה נשוא תובענה זו, רף המיומנות הסביר שאליו יש לצפות מפועלו של נתבע 3 הוא בהתאם, מה גם: עובדה זו לא גרמה לתובעים כל נזק" ולכן מגיע בית המשפט למסקנה כי דין התביעה להדחות, במילים אחרות התובעים דרשו השבת שכרו של המתווך, בית המשפט בחן טענתם לרבות הטענה כי הנתבע לא היה מוסמך לעסוק בתיווך (עמ' 9 לפסק הדין) והגיע למסקנה כי דין התביעה כנגד הנתבע להדחות. בכך תם הדיון לגופו של ענין לגבי כל הקביעות שקבע בית המשפט, לרבות קביעתו כי הנתבע פעל כמתווך, פעל ללא רשיון תיווך, פעל בתום לב, לא גרם לתובעים נזק, לא הטעה את התובעים ולא התרשל כלפיהם. הקביעות הללו המהוות השתק פלוגתא הפכו סופיות משבחרו התובעים שלא להגיש ערעור על אותו פסק דין והן מהוות קביעות מחייבות גם בהליך שבפניי. לכך אוסיף כי בית המשפט בנסיבות אלו דחה את דרישת התובעים להשבת דמי התיווך ולכן מנועים התובעים מלשוב ולברר את אותה שאלה בפני מוטב אחר.

14. ואזכיר את ההלכה העומדת בבסיסו של עקרון מעשה בית דין כפי שבאה לידי ביטוי בפסק דינו של כב' הש' גרוניס מיום 19.9.07 בע"א 10564/05-רפאל גת נ' מאיר חיים מתיתיהו, תק-על 2007(3), 4386 , 4389 (2007)  " יש להגן על בעל דין שזכה בדינו מפני הטרדה חוזרת ונשנית מצידו של בעל הדין שכנגד. לבעלי הדין ניתן יומם בבית המשפט לפני שבית המשפט אמר את דברו בפסק דין שהפך חלוט. אין לאפשר לפתוח מחדש את ההתדיינות. האינטרס הציבורי יוצא נשכר עקב סופיות הפסק, שהרי המשאבים השיפוטיים מוגבלים הם. אם נאפשר לבעל דין לחזור ולהתדיין לגבי עניין שכבר הוכרע, ייפגעו מתדיינים אחרים המתדפקים על דלתותיו של בית המשפט. טעמים אלה עומדים מאחורי הכלל בדבר "מעשה בית דין" (ראו למשל, ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561, 587 (1968); נינה זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי 20-12 (1991)".

15. חשוב לבחון בקשר לשאלה זו גם את עיתוי התרחשות האירועים. הסכם התיווך ודמי התיווך שולמו ביום 10.11.99! לתובעים היו טענות כנגד המתווך- הנתבע לכל המאוחר בשנת 2000 ולמרות זאת הם המתינו עד להכרעה בתביעה שהגישו כנגד המתווך במשך 6 שנים נוספות- התנהגות המצביעה על הקשר ההדוק בין אותה תביעה שנדחתה לבין טענות התובעים כנגד המתווך. בדיוק למניעת הטרדה מסוג זה התכוון בית המשפט העליון בקובעו את כללי מעשה בית הדין. לתובעים ניתן יומם להעלות כל טענה שחפצו כנגד המתווך ואזכיר כי במהלך הדיון הקודם קבע בין השאר בית המשפט כי "נקודה שהתבררה במהלך הדיון בתיק, לפיה נתבע 3 לא היה מוסמך לעסוק בתיווך" (עמ' 9 לפסק הדין) ולאחר בירור אותה שאלה הגיע בית המשפט למסקנה כי דין דרישת התובעים להשבת דמי התיווך להדחות, בנסיבות אלו היה על התובעים להשלים עם קביעה זו או לערער על אותו פסק הדין, הפתרון בו בחרו לשוב ולעשות שימוש במשאב השיפוטי היקר השייך לכלל המתדיינים בתקווה כי הפעם תצלח דרכם אינו פתרון המקובל עליי.

16. אדגיש כי הפיכת העילה לעילת עשיית עושר ולא במשפט אינה יכולה לשנות את המסקנה הנובעת מקביעותיו של בית המשפט המהוות השתק פלוגתא גם לגבי עילה אחרת ומיותר לציין כי השבת כספים מכח עילה זו  צומצמה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979  למקרים בהם בית משפט "ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת" והרי בית המשפט הקודם קבע כי לתובעים לא נגרם נזק (גם שהוכח כי שילמו למשיב את שכרו ודרשו השבת הכספים) וכי המשיב פעל בתום לב ובזהירות סבירה.

17. למען הסדר אבהיר כי החלטתי זו אינה מבוססת על קביעות עצמאיות שכן העדים טרם העידו בפניי ובכלל זה לא גיבשתי עמדה כלשהי לגבי התנהגות מי מהצדדים וכל החלטתי מתבססת על קביעותיו של בית המשפט בהליך הקודם, קביעות שהפכו סופיות.