החלטה בתיק בשא 16215/07

בקשה לדחיית התביעה על הסף.

1.         המשיבות הגישו תביעת פנוי בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים, ביחס למושכר שבחוף הארגמן, עכו. כתב התביעה מפרט שהמטרה שעמדה ביסוד השכירות הייתה שהנתבעים (במקור - הנתבע 1 בלבד, כאשר הנתבעת 2 היא חברה בשליטתו) יקימו מעל מבנה המלתחות בית קפה ומסעדה סגורים שישמשו את באי החוף ואורחים מבחוץ, ומבלי להפריע לפעולת המלתחות. כאשר בשטח שנותר מגג מבנה המלתחות היה השוכר אמור להקים תאי הלבשה.

2.         בכתב התביעה נטען שהמבקשים הפרו חיוביהם כשוכרים, בחוזה השכירות שבין הצדדים , שנחתם ב 16.5.97, לתקופה של 25 שנה. השכירות הייתה אמורה להסתיים ב 30.3.03. הפרות נטענות שפורטו הנן:

א.         הרחבת המזנון הקיים עם תוספת מסעדה, במקום להרוס המזנון ולבנות אחר תחתיו "בעמידה בלבד".

ב.         בנית שני אולמות החורגת מגדר השימושים המקוריים של מסעדה ובית קפה. בנוסף, כתולדת השימושים שנעשו על גג המבנה והמלתחות, החלו דליפות ונזילות לתוך המלתחות, ומדי פעם דליפות ביוב לעבר החוף וקהל המתרחצים.

ג.          השכרת מבנים שהקימו המבקשים לשוכרי משנה, הכל ללא אישור המשיבים, ואי תשלום דמי השכירות המקוריים.

ד.         הפרת סיכום אליו הגיעו הצדדים ב 84', לפיו יציבו המבקשים מגלשות מים בחוף, ויפעילו אותן לתקופת 12 שנה. בניגוד לסיכום - הציבו המשיבים בסמוך למגלשות מזנון שהושכר לאחרים, והחל מ1988 הפסיק להפעיל המגלשות, שאף הוסרו בשלב מאוחר יותר.

3.         כתב התביעה מפרט כי ב 1989 הוגשה תביעת פינוי ותשלום חוב שכירות, אך בעקבות מו"מ נמחקה התביעה, ובשנת 1993 נערכה טיוטת הסכם, לפיו הוארך תוקף חוזה השכירות המקורי עד 2018. במסגרת אותה טיוטת הסכם נקבע גם גובה דמי השכירות. אלא שההסכם היה טעון אישור שר הפנים - שלא ניתן. והמבקשים מכל מקום - לא שלמו דמי השכירות לפי טיוטה זו, ואינם משלמים דמי שכירות.

כנטען, ביולי 2003 חתמו הצדדים על הסכם פשרה לעניין עתירה מנהלית שהגישו המבקשים בנושא חובות מים וארנונה.

4.         מאחר ותמה תקופת השכירות המקורית במרץ 2003 , והמבקשים אף אינם משלמים בגין המושכר ולפי הנטען חטאו אף בהפרות ההסכם שפורטו, הוגשה תביעה זו לסילוק יד.

5.         טוענות המבקשות כי ההסכם מ 1993 הנו תקף ומחייב כאשר אישור שר הפנים הנו הליך פרוצדוראלי גרידא, והמשיבות לא פירטו האם פנו לאישורו. לפיכך הוארך מועד השכירות עד 30.3.2018, ולא הסתיים ב 2003. לא זו אף זו: המבקשים פעלו על פי האמור בהסכם השכירות מ 1993, ושינו מצבם, כאשר בין היתר השיבו לידי העיריה קיוסקים שנבנו על ידם בהם יכלו להחזיק עד 2003 (בהתאם למוסכם בין הצדדים בהסכם המקורי מ 77 ונספח להסכם שכירות משנת 1978). העיריה קיבלה הקיוסקים לידיה, והשכירה אותם למפעילים חדשים.

6.         ביחס לטענה כאילו הפרו המבקשים ההסכם בכך שלא שלמו דמי השכירות למשיבות - נסמכים המבקשים על הסכם הפשרה מ 7/03 במסגרת העתירה שהוגשה לבית המשפט לעניינים מנהליים. כאשר בסעיף 4 להסכם (שקיבל תוקף של פסק דין) נרשם כי תשלום הסך של 100000 ש"ח ע"י העותרת (חברה בבעלות המבקש 1) למשיבה 1, מכסה את כל חובות העותרת בגין הנכסים המצוינים בעתירה, כך שלאחר ביצוע התשלום לא תהא עוד העותרת חבה כספים לעיריה (משיבה 1). נטען כי המושכר נשוא התביעה כלול ברשימת הנכסים שפורטו בעתירה המנהלית. לפיכך סולקו כל הטענות הכספיות של העיריה באשר לחובות ביחס למושכר.

7.         מקובל עלי האמור בתגובת המשיבות לפיה הטענות בבקשה אינן מצדיקות  סילוק על הסף של התובענה. כידוע, סילוק על הסף הנו סעד קיצוני שבית המשפט לא ימהר להיזקק לו, אלא במקרה קיצוני, כאשר אם יש לתובענה סיכוי כלשהו, ולו  קלוש, ולו על דרך תיקונה, לא ייעתר בית המשפט לבקשה. בנוסף, כאשר מצריכה הבקשה ליבון עובדתי וקביעת ממצאים, ממילא אין היא מגלה עילה לסילוק על הסף. רק כאשר אין לתובענה מזור, ואין היא מזכה התובע בסעד גם אם נכון כל הנטען בה עובדתית, וגם אם לא ניתן לתקן פגם שנפל בה על דרך תיקונה, יש מקום להיזקק לבקשה לסילוק על הסף. 

8.         לא ניתן להכריע בשלב זה בשאלת תוקף ההסכם מ 1993 רק על סמך טענה בעלמא שאישור שר הפנים הנו בגדר דרישה פורמאלית גרידא, ויתכן שלא מן הנמנע שעניין זה,   אף טעון בירור עובדתי ביחס לפנית המשיבות לשר הפנים, והטעם שלא ניתן האישור: זאת מעבר לשאלה המשפטית - מה ההשלכה של אי מתן האישור על תוקף ההסכם, תהי הסיבה לאי מתן האישור אשר תהי. למען שלימות התמונה אציין תגובת המשיבות לפיה לא ניתן היה לקבל אישור להסכם לנוכח חובות המבקשים בגין שכ"ד חודשי.

די בטעם זה על מנת לדחות הבקשה, שכן אם תם מועד השכירות, ממילא אין לומר על התובענה שאין לה סיכוי - וזאת אף במנותק משאלת תשלום חיובי השכירות עד היום.

9.         מעבר לצורך, ביחס להסכם הפשרה בעתירה המנהלית: צורף הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אך העתירה עצמה לא צורפה.  ובסעיף 10 לכתב התביעה נטען שהתייחסה אך לחובות מים וארנונה בהן חויב המבקש 1 בגין מבני המגלשות, קיוסק, מתקנים, קרקע, ומשרד אותם הפעיל במתחם מבנה המלתחות. מן הסתם התייחסה העתירה לחוב קיים ולא לחובות שטרם נוצרו. ומה לגבי תשלום דמי השכירות החודשיים (שלפי הנטען אינם משולמים, למרות שנקבע מנגנון לחישוב שכ"ד בסעיף 4 להסכם מ 93', עליו נסמכים המבקשים)?   סעיף 2 להסכם הפשרה בעתירה סילק טענות ותביעות הדדיות "בעניינים העולים מן העתירה". מהם אותם עניינים? סתמו המבקשים ולא פירשו, ואת העתירה עצמה - לא צירפו. כך לא ניתן אף לדעת אילו חובות סילק תשלום הסך של 100,000 ש"ח שנזכר בסע' 4 להסכם הפשרה שבעתירה המנהלית. ומכל מקום יהיו החובות שפסק הדין המוסכם סילק אשר יהיו - מדובר לכאורה על חובות שנוצרו עד 21.7.03 (מועד ההסכם). ואכן המשיבות טוענות בתגובתן במפורש שההסכם נועד לסלק אך חובות המים והארנונה שנוצרו עד לחתימתו, והעתירה המנהלית ממילא לא נגעה, אף לא הייתה אמורה לגעת,  לחיובי שכ"ד חודשי או דמי שימוש ראויים.

10.        הבקשה נדחית. המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 2500 ש"ח ומע"מ.

כפי החלטת כב' הנשיא מ 15.10.07, התיק יושב למזכירות לשם ניתובו.