החלטה בתיק בשא 162113/08

1.      לפניי בקשה לעיכוב הליכים ולהעברת תובענה לבוררות לפי סעיף 5(א) לחוק הבוררות,   התשכ"ח-1968 (להלן: " חוק הבוררות").

2.      תביעה זו עוסקת בנזקים בגין ליקויי בניה בדירות המצויות ברחוב אבא אחימאיר וברחוב זבולון בגדרה, אותן רכשו המשיבים מהמבקשת.

3.      המבקשת טוענת, כי סעיף 11(ז) להסכם שבינה לבין המשיבים 1, 3, 5, 6 ו-7, וכן סעיף 27(5) להסכם שבינה לבין משיבים 4, קובעים, כי במקרה של חילוקי דעות בין הצדדים, עליהם לפנות לבורר מוסכם, מהנדס, אשר יכריע הכרעה סופית בסכסוך, ובמקרה של אי הסכמה לגבי זהותו, ימונה הבורר על-ידי יו"ר אגודת המהנדסים והארכיטקטים. לפיכך, יש לעכב את הליכי התובענה ולהפנות את הסכסוך לבורר מהנדס, אשר ייקבע על-ידי יו"ר אגודת המהנדסים והארכיטקטים.

4.      המשיבים טוענים, כי הסכסוך דנן אינו מתאים לדיון בפני בורר, היות והמבקשת מעולם לא טענה, עד להגשת התביעה, כי היא מבקשת לברר את קיומם של הליקויים אצל בורר.

דיון

5.      סעיף 5(א) לחוק הבוררות קובע, כדלקמן :

"הוגשה תובענה לבית המשפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך".

6.      מן האמור לעיל עולה, כי נדרשים שני תנאים לעיכוב הליכים על-פי סעיף 5 לחוק הבוררות:

א.      קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים;

ב.       מבקש העיכוב היה מוכן לעשות את כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה והוא עדיין מוכן לכך.

7.      קיומו של סעיף בוררות בהסכמים נשוא התביעה בין המבקשת לבין המשיבים (למעט משיבים 2), אינו מוכחש על-ידי מי מהצדדים.

לגבי בני הזוג ליטמן (משיבים 2), מעיון בהסכם שנחתם עמם עולה, כי נעדר ממנו סעיף הבוררות, ולכן לכאורה, לא חל התנאי הראשון בעניינם (הצדדים לא טענו בנושא זה דבר). אולם, איני נזקק לדיון בסוגיה זו, הואיל ולא הונחה התשתית העובדתית באשר להתקיימותו של התנאי השני.

8.      הלכה היא, כי על מבקש את עיכוב ההליכים לשכנע את בית המשפט, באמצעות ראייה פוזיטיבית, בדבר נכונותו של מבקש העיכוב (רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מורד ואח', דינים עליון, כרך ח, 605). התנהגותו בעבר, החל מהמועד בו התעורר הצורך בהכרעה משפטית כלשהי, אם בדרך של בוררות ואם בדרך של הגשת תביעה לבית המשפט, ועד למועד הדיון בעיכוב ההליכים, היא זו המעידה על נכונותו הנמשכת להבאת ההכרעה לבוררות. לא התרצות מבקש העיכוב בהווה, לאחר הגשת התובענה לבית המשפט, היא המעידה על הנכונות האמורה.

יפים לענין זה דבריו של השופט אזולאי בת"א (באר-שבע) 2127/96 קיבוץ שדה יואב נ' איסכור שרותי בניה בע"מ ואח', תק-מח 97(2), 621, פיסקה 9:

"ככלל על המבקש להוכיח כתנאי לקבלת בקשה לעיכוב הליכים כי הייתה קיימת נכונות נמשכת מצידו להבאת ההכרעה לבוררות, החל במועד בו התעורר הצורך להביא את העניין להכרעה משפטית, ועד למועד בו מתקיים הדיון בבקשה לעיכוב הליכים.

כמו כן, יכולה הגשת תביעה שכנגד על ידי המבקש בנסיבות מסוימות להצביע על אי נכונות להביא את העניין להכרעה בבוררות.

ככלל יש צורך בראיה פוזיטיבית מצד המבקש באמצעות תצהיר או בראיה אחרת ביחס לנכונותו לקיים את הבוררות בכל אותה תקופה נמשכת, ואין להסתפק בהודעה כללית של ב"כ המבקש בכתבי הטענות ובמהלך הדיון ביחס לנכונות המבקש לקיים את הבוררות".

9.      במקרה דנן, טוענים המשיבים, כי מיד עם כניסתם לדירות, בחודש אוגוסט שנת 2006 או בסמוך לכך, נתגלו בהן ליקויים רבים. טרם הגשת התביעה, פנו למבקשת, בכתב ובעל-פה, בדרישה לתקן את הליקויים, ואף נפגשו עמה, אולם הליקויים שתוקנו על-ידה חזרו על עצמם ואף החמירו.

10.  לטענת המשיבים, חרף המכתבים הרבים שנשלחו למבקשת וכן השיחות הרבות שנערכו עימה, לא טענה המבקשת, כי יש לה השגות לגבי טענותיהם בדבר ליקויים ולא ביקשה לבררם אצל בורר. זאת ועוד, בחודשים האחרונים לפני הגשת התביעה, התעלמה כליל מפניותיהם ולא עשתה דבר על-מנת לבדוק את טענותיהם בענין הליקויים (ובענין העדר טופס 4). המשיבים סבורים, כי בקשת המבקשת להפנייה לבורר כעת הינה תירוץ לרצונה האמיתי לעכב ההליכים כנגדה בשלב זה.