החלטה בתיק בשא 161719/06

החלטה זו ניתנת בהמשך לדיון אשר התקיים בתיק בש"א 161719/06במעמד המבקשים 1 ו- 2, באי כוחם ובא כוח המשיבה, במסגרת בקשת המבקשים 1 ו- 2 לדחות על הסף את התביעה השטרית אשר הגישה המשיבה כנגדם בגין שטר חוב מס' 51837 על סך 300,000 ש"ח מיום 19/7/94. ביום 13/6/06 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה ההחלטה אשר תינתן בתיק בש"א 161719/06הנ"ל תחול גם על הצדדים בתיק בש"א 162605/06.

המבקשים ציינו כי מטעמי זהירות בלבד ובאם בקשתם הנ"ל תדחה, מתבקש בית המשפט להאריך את המועד להגיש התנגדות לביצוע שטר ו/או כל בקשה אחרת לגופו של עניין עד 30 יום מיום מתן ההחלטה בבקשה הנ"ל, וזאת לאחר שהוגשה בקשה בהסכמה להאריך את המועד  להגשת כתב ההתנגדות עד ליום 1/5/6. 

המבקש 2 הגיש תצהיר בתמיכה לבקשת הדחייה על הסף ממנו עולה כי שטר החוב עליו חתמו המבקשים כערבים נמסר למשיבה כבטוחה למשכנתא שנטלו שולה ושמעון אוזן (להלן: " החייבים"). לטענת המבקשים, החייבים החלו לפגר בביצוע תשלומי ההלוואה החל מחודש אוגוסט 1994, ובחודש אוגוסט 1997 הגישה המשיבה בקשה למימוש המשכנתא על דירתם.

לטענת המבקשים התביעה נגדם התיישנה, שכן עילתה התגבשה עוד במועד הפרת הסכם ההלוואה בחודש אוגוסט 1994, או לכל המאוחר במרץ 1998, עת נמסרה לחייבים האזהרה במסגרת תיק ההוצאה לפועל. ב"כ המבקשים התייחס בתצהירו לסעיף 27 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 (להלן: " חוק הערבות") לפיו לא ניתן להגיש תובענה נגד ערב מוגן אלא לאחר שיושב ראש ההוצאה לפועל אישר שמוצו כל ההליכים נגד החייב, אך טען שאין בהוראה זו כדי להביא להקפאת מרוץ  ההתיישנות נגד הערב.

במהלך הדיון טען ב"כ המשיבה כי היות שמועד הפירעון המופיע על השטר הינו פברואר 2006, ומאחר שהמבקשים לא טענו שהשטר נמסר למשיבה על החלק ומולא בניגוד להרשאה, אזי השטר לא התיישן. לטענתו, מה שקובע לצורך התיישנות הוא מועד הפירעון ולא מועד עשיית השטר. מנגד טען ב"כ המבקשת כי תאריך הפירעון מולא בדיעבד תוך הפרה של הסכם ההלוואה.

דיון

לאחר עיון בבקשה על נספחיה, לרבות כרך האסמכתאות שצורף על-ידי המבקשים, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, הנני קובע כי דין הבקשה לדחיית התובענה על הסף להידחות, וזאת מהנימוקים המפורטים להלן.

תחילה יאמר כי אכן, אילו רצו באי כוח המבקשים לטעון שהשטר החתום נמסר למשיבה ללא מועד פירעון, ורק בשלב מאוחר יותר מולא בניגוד להרשאה, היה עליהם לעשות כן במסגרת הבקשה לדחייה על הסף. בהעדר טענה מעין זו, הנתמכת בתצהיר מתאים של המבקשים, יש לקבל לכאורה את גרסת המשיבה לפיה המבקשים הסכימו להשלמת תאריך הפירעון שנרשם, ועל-כן מרוץ ההתיישנות החל רק ממועד זה.

אולם אף אלמלא מחדלם זה של המבקשים, הנני סבור שלא היה מקום לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות, וזאת לאור הוראת סעיף 17ג.(א) לחוק הערבות כנוסחו לפני תיקון תשנ"ח, אשר חל על הערבות דנן היות שנכרתה לכאורה בשנת 1994. סעיף זה הקובע לאמור:

"(א) לא תוגש תובענה נגד ערב יחיד אלא לאחר שנתקיימו שניים אלה:

...

(2) יושב ראש ההוצאה לפועל אישר שעל מנת להיפרע מהחייב, נקט הנושה בכל הליכי ההוצאה לפועל, לרבות הליכים למימוש משכנתה על דירת מגורים או למימוש משכון על זכויותיו בדירת מגורים, והכל כשהם סבירים בנסיבות הענין".

הוראה דומה נקבע בסעיף 27(א) לחוק הערבות כנוסחו לאחר תיקון תשנ"ח, אליו הפנו באי כוח המבקשים, אשר חל על חוזי ערבות שנכרתו לאחר 14/5/98.

מכל מקום, על-פי חוק הערבות, הגשת תביעה נגד ערב יחיד / מוגן אפשרית רק לאחר קיומם של תנאים מסוימים, וביניהם התנאי הקבוע בסעיפים 17ג.(א) ו- 27(א) הנ"ל, והוא קבלת אישור ראש ההוצאה לפועל כי מוצו ההליכים נגד החייב העיקרי. סעיף זה מעלה שאלה פרשנית הנוגעת לאופן חישוב תקופת ההתיישנות של תביעה המוגשת כנגד הערב.

מחד, היות שאין לנושה אפשרות להגיש תביעה נגד הערב בפועל לפני קבלת אישור על מיצוי ההליכים, אזי לכאורה אין לכלול את התקופה שבה נוהלו הליכים נגד החייב העיקרי במניין תקופת ההתיישנות. בעניין זה יש להביא בחשבון שגם במקרים בהם פועל נושה באופן סביר וללא דיחוי לגביית חובו מהחייב העיקרי, עשויות לחלוף שנים רבות עד למיצוי הליכי הגבייה, כך שאלמלא השהיית מרוץ ההתיישנות, הנושה עשוי לאבד את האפשרות להשתמש בבטוחה שבידיו בשל נסיבות שאין לו כל שליטה עליהן.       

מאידך, על-פי סעיף 7(ב) לחוק הערבות, עילת התובענה נגד הערב מתיישנת לכל המאוחר במועד התיישנותה של עילת התביעה נגד החייב, ולכן יש לקבל את הפרשנות השנייה, לפיה מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד שבו התגבשה עילת התביעה נגד החייב העיקרי. פרשנות זו אף עולה  בקנה אחד עם תכליתו של חוק הערבות, והיא הגנה על הערב וצמצום הסיכון אליו הוא חשוף, כך שלא יהיה גדול מזה של החייב העיקרי.

התייחסות נרחבת לשאלה פרשנית זו ניתן למצוא בספרו של ר. בר-קהן ערבות, הוצאת שירז
2006, בעמודים 210-228. כפי שציין ד"ר בר-קהן בספרו הנ"ל, בית המשפט העליון טרם הכריע בסוגיה, ופסיקת ערכאות השלום והמחוזי נחלקה בעמדתה בעניין. לצד האסמכתאות שהציגו המבקשים, בהן אימץ בית המשפט את הפרשנות השנייה המיטיבה עם הערב, קיימת פסיקה סותרת, המאמצת דווקא את הפרשנות הראשונה המגנה על הנושה. כך למשל קבע כב' השופט שפירא בבר"ע (מח' - חי') 355/03 ישראלי נגד בנק ערבי ישראלי, תק-מח 2003(2) 30448, בעמוד 30449, אליו הפנו חלק  מאסמכתאות המבקשים:

"... קיים למעשה מחסום דיוני המונע הגשת תובענה כנגד ערב יחיד, וזאת כל עוד לא מיצה הנושה את ההליכים כנגד החייב העיקרי. בנסיבות אלו, וכאשר מכח הוראת חוק לא ניתן להגיש תביעה כנגד חייב, לא ניתן גם לטעון כי מירוץ ההתיישנות בענין התביעה הנ"ל החל. את תקופת ההתיישנות ניתן למנות רק מאותו מועד בו אישר ראש ההוצאה לפועל להגיש תביעה כנגד החייב, זאת מאחר וקודם לכן לא היתה למעשה עילה שניתן לתבוע בגינה את החייב".     

ד"ר בר-קהן הביע דעתו בסוגיה זו בעמוד 223 לספרו הנ"ל, כאמור להלן: