החלטה בתיק בשא 1606/06

1.         בתיק זה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקש לסכום של 47,150 ש"ח בגין יתרת חובה בחשבונו.

            המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן, אליה צורפו שני תצהירים ונספחים רבים. תצהיר אחד, של המבקש עצמו, הינו תצהיר קצר הטוען כי העובדות הרלוונטיות הן בידיעת אחיו. מעבר לאמירה זו, עוסקים שני סעיפים מתוך התצהיר בתוקפו של כתב ערבות עליו חתם המבקש, ורק הסעיף הרביעי מתייחס למעשה לתביעה גופה ונטען בו כי המבקש פנה לבנק להסדרת החוב, אך לא נענה.

            המבקש מפנה לנספח כ' לתצהיר, ולמעשה כוונתו לנספח כא', שהוא מכתב בא-כוחו לבנק, בו הוא מודיע כי המבקש מעוניין לסלק את החוב, אך אינו יכול לעשות כן באופן מיידי ומבקש להגיע להסדר תשלומים.

            עוד צורף לבקשה תצהיר אחיו של המבקש, אשר הינו תצהיר ארוך ומפורט, בן אחד עשר עמודים, אשר מתייחס למערכת היחסים שבין חברה שבבעלות האח לבין הבנק. בחקירה אישר למעשה האח כי "הטענה היחידה שהחשבון הזה היה מקורב לחשבון העיסקי של החברה. בתצהיר אין התייחסות ספציפית לחשבון של אח שלי".

2.         למעשה, הטענה הרלוונטית היחידה של המבקש היא כי אלמלא פרץ סכסוך בין הבנק לבין החברה, לא היתה מוגשת כלל התביעה דנן. ביתר הטענות לא מצאתי ממש.

כך לדעתי אין ממש בטענה כי המבקש לא קיבל את המסמכים הדרושים לו, שכן התברר כי כל הפניות בעניין זה היו אך בעניין חשבונה של החברה, ואף לא בעניין הנזקים שנגרמו לחברה. לא ברורה הטענה כי המבקש זכאי ליהנות, במסגרת התביעה כאן, מההגנות העומדות לחברה במסגרת התביעה נגדה. מובן כי המבקש כאן, זכאי כערב ליהנות מהגנות אלה, אך אין בכך דבר וחצי דבר עם החוב בחשבונו האישי.

המבקש אינו מתכחש לגובה החוב, והראייה היא שבעצמו אישר כי פנה לבנק בכדי להסדירו, ואינו טוען כי החוב נוצר עקב הפעילות בחשבון החברה. הטענה היחידה הראויה להישמע מפיו היא הטענה כי התביעה בגין החוב בחשבון האישי לא היתה מוגשת כלל אלמלא הסכסוך בין החברה לבנק כאמור.

3.         לטענה זו משיב ב"כ הבנק כי אין חולק שהמבקש חרג ממסגרת האשראי שלו, ולפיכך רשאי היה הבנק להגיש את התביעה נגדו. אין חולק על זכותו של הבנק לעשות זאת, אולם מן המפורסמות כי הבנק איננו ממהר ומגיש תביעה בכל מקרה של חריגה ממסגרת האשראי. הבנק לא הראה במקרה דנן כי החריגה נוצרה בסמוך להגשת התביעה וצירף דף חשבון אחד בלבד אשר מראה את מצב החשבון רק מיום משלוח מכתב ההתראה בלבד.

            אמנם אין הבנק צריך לצרף יותר מכך לתביעה בסדר דין מקוצר, אולם דווקא בנסיבות בהן המדובר בטענה הרלוונטית היחידה המועלית מפי המבקש, וכאשר ב"כ הבנק בוחר במודע לוותר על חקירה נרחבת לגבי התצהיר המקיף שהגיש ומתמקד בנקודות ספציפיות בלבד, מן הראוי היה כי ב"כ הבנק יגיש במסגרת החקירה את דפי החשבון לתקופה שקדמה להגשת התביעה ויראה כי מדובר בחריגה שנוצרה לאחרונה.

            מנגד, טענתו של המבקש בעניין זה אינה מפורטת כלל וכלל. אין די באמירות כלליות, וההסבר שניתן כי למבקש אין דפי חשבון לבסס את טענתו כי היה בחריגה תקופה ארוכה בלא פעולה מצד הבנק, אינו יכול להתקבל. קשה לקבל כי למבקש אין דף חשבון כלשהו להציג בעניין זה. אולם גם אצא מנקודת הנחה כי כך המצב, ועל פי כללי הדיון בבקשת רשות להתגונן מצווה אני להניח שטענות המבקש נכונות ככל שלא נסתרו, הרי אין בכך הסבר מדוע לא נטען הדבר באופן מפורש בתצהיר, ובנסיבות העניין כאמור אין מדובר בטענה שפורטה בתצהיר בלשון מלאה והיא עולה מבין השורות תוך קריאת שני התצהירים והבקשה יחד.

4.         אין חולק כי גם אם היה חשבון הבנק של המבקש בחריגה תקופה ארוכה, רשאי הבנק להחליט בשלב מסוים להפסיק מצב זה, ולדרוש את כיסוי החוב, או לפחות החזרת יתרת החובה לשיעור המאושר.

            יחד עם זאת, מוטלת על הבנק החובה לתת הסבר לפעולתו מדוע החליט לפעול כך דווקא בשלב מסוים, אין הוא יכול לקבל את ההחלטה באופן שרירותי, או להראות כי ההחלטה באה לאחר התראות בפני המבקש. במקרה דנן לא הובאה ראייה כלשהי בעניין זה, ולא הוצגו מכתבי התראה שנשלחו למבקש, למעט מכתב שנשלח ערב הגשת התביעה ממש.

            מהאמור לעיל עולה, כי אינני יכול לקבוע שלמבקש אין הגנה אפשרית. כידוע הפסיקה כפי שהתפתחה בשנים האחרונות מטילה על הבנקים חובות אמון הנובעות ממעמדם הציבורי המיוחד, ואשר הינן רחבות מעבר לחובת תום הלב הרגילה החלה על כל גוף מסחרי-פרטי רגיל. לפיכך, אם יתברר כי נכונה הטענה שהתביעה דנן הוגשה רק עקב פרץ הסכסוך עם החברה, בוודאי שיש למבקש טענות הגנה לגבי חלק מסכום התביעה לפחות.

ראו לעניין זה: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח (2) 573; ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר, פ"ד מט (1) 369; מיכל רובינשטיין ובעז אוקון, " הבנק כסוכנות חברתית" ספר שמגר - מאמרים ג', עמ' 819.

5.         אשר על כן, המסקנה היא כי למבקש הגנה אפשרית, גם אם דחוקה, אשר לא פורטה כנדרש ולא גובתה במסמכים כלשהם. במקרה כזה, לדעתי, מן הראוי לאזן בין זכויות בעלי הדין על ידי מתן רשות להתגונן מותנית בהפקדה בקופת בית המשפט. אמר בעניין זה  כבוד השופט טירקל בע"א 9654/02 חב' האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל:

                   "אכן, ברוב המקרים שבהם מבקש נתבע רשות להתגונן נגד תביעה בסדר דין מקוצר, מצויה הגנתו באחד מצידיו של קו הגבול; לאמור, האם יש בפיו הגנה אפשרית, אם לאו. אולם, יש מקרים המצויים על קו הגבול, באזור שבין ה"לבן" לבין ה"שחור", אזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש"בהם היה 'כמעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט". אלה הם המקרים הדחוקים שבהם עושה בית המשפט חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים; דהיינו, "כאשר 'כמעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסירוב נתן לו רשות מותנית בתנאי", כאמור בתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי.

... בסיכום, בדרך כלל, אם מראה הנתבע הגנה אפשרית, לא יחסום בית המשפט את דרכו לבירור העניין על ידי הטלת תנאים או ערובות; עם זאת, סיכויי ההצלחה של הנתבע הם שיקול חשוב אם להתנות את הרשות בתנאים או בערובות".

            במקרה דנן מצאתי לנכון לקבוע כי הנתבע יוכל להתגונן כנגד התביעה אם יפקיד בקופת בית המשפט סכום של 20,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית, וזאת בתוך 30 יום.

            אם לא יופקד הסכום במועד רשאי ב"כ המשיב לבקש דחיית בקשת הרשות להתגונן תוך חיוב המבקש בהוצאותיה.