החלטה בתיק בשא 1604/06

1.         בפני ערעור על החלטת נאמן לפיה נדחתה תביעת החוב שהגישה המערערת.

רקע עובדתי ודיוני

2.         ביום 13.1.85 נחתם חוזה הלוואה בין המערערת לחייבים, בו הוסכם כי המערערת תלווה לחייבים סך של 27,500$, שייפרע עד ליום 13.1.90, כשהוא נושא רבית בשיעור 8% וכן הפרשי הצמדה.

3.         משלא נפרע החוב הגישה המערערת תביעה לביה"מ, וביום 4.1.00 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, לפיו חוייבו החייבים לשלם למערערת הסך של 307,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד.

4.         בהסתמך על פסק הדין דנן הגיש ב"כ המערערת, ביום 19.6.03, תביעת חוב לנאמן על סך 447,486 ש"ח (להלן: "תביעת החוב").

ביום 23.6.03 דחה הנאמן את תביעת החוב בנימוק כי החוב התיישן ועל כן אינו בר תביעה. בנוסף סבר הנאמן, כי בשל העובדה שפסק הדין ניתן במעמד צד אחד, ללא בירור לגופו, ומבלי שהוגשה בקשת רשות להתגונן, יש לבוחנו בזהירות יתרה.

            על החלטה זו הוגש ערעור שנדחה ע"י כב' השופט י' שפירא, בהחלטה מיום 23.11.05, בהסתמך על הנימוקים שפורטו בהחלטת הנאמן.

5.         ביום 22.12.05 הגיש ב"כ המערערת בקשה לביטול ההחלטה שניתנה כאמור, בטענה כי בנסיבות המקרה היה מקום לקיים דיון בערעור בטרם מתן החלטה. ואמנם בקשתו נעתרה, וביום 9.1.06 קויים דיון בערעור, שבעקבותיו הורה ביה"מ כי תביעת החוב תוחזר לנאמן לבדיקה מחודשת.

6.         ביום 3.4.06 דחה הנאמן בשנית את התביעה מהנימוקים שעמדו בבסיס הדחייה הראשונה, בהוסיפו כי אף בהתייחס לנתונים הנוספים, כשלה המערערת מהרמת נטל ההוכחה בדבר הארכת המועד לתשלום החוב, וודאי שלא הגישה על כך מסמך בכתב, כדרישת סעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.

7.         על החלטה זו מוגש הערעור בפניי.

טענות הצדדים

8.          בערעור נטען, כי שגה הנאמן בדחותו את תביעת החוב מחמת התיישנות, זאת מאחר שהמערערת מעולם לא ויתרה על תשלום החוב, אלא הסכימה להאריך המועד לתשלומו בשל הקשרים המשפחתיים בינה לבין החייבים, ונוכח קשיים כלכליים אליהם נקלעו, מה גם שהחייבים מעולם לא הכחישו עובדה זו.

            עוד טענה המערערת, יש לראות בעובדה שהחייבים לא העלו כל טענה כלפי כתב התביעה (בת"א (ירושלים) 21716/99 לוי נ' פרג' ואח', להלן: "התביעה") כהודאה בכתב לעניין קיום החוב, המפסיקה את מירוץ ההתיישנות, לאור הוראת סעיף 9 לחוק ההתיישנות.

9.         בתגובת הנאמן להודעת הערעור הוא חזר על הנימוקים לדחיית התביעה, כפי שפורטו בהחלטותיו.

עוד טען, כי מתוקף תפקידו כנאמן עליו לבחון את התביעה לגופה, ולא לקבל כמוחלט את פסק הדין שניתן בהעדר הגנה; בייחוד בהתחשב בנסיבות בהן ניתן. במסגרת זו, כך נטען, רשאי הנאמן, ואף חייב, לבחון התקיימותן של טענות הגנה לחייבים - במקרה דנן טענות התיישנות - ולא לכוף ראשו בפני מחדלם של החייבים באי הגשת בקשת רשות להתגונן.

10.       בתגובת הכונס הרשמי (להלן: הכנ"ר) נטען, כי דין הערעור להידחות מהנימוקים שפורטו בתגובת הנאמן.

בנוסף נטען, כי אין לראות בעובדת אי הגשת בקשת רשות להתגונן על ידי החייבים, כהודאה בדבר קיום זכות המערערת, ועל מנת להיכנס לתחולת סעיף 9 לחוק ההתיישנות יש צורך בהודאה פוזיטיבית ממש.

עוד טען הכנ"ר כי לנאמן הוקנו סמכויות מהותיות בבחינת תביעות חוב, וכי עליו "להציץ מאחורי הפרגוד" של פסקי הדין שניתנו כנגד החייב  ולבוחנם לגופם.

ד  י  ו  ן

11.       בראשית הדברים אציין, כי מאחר ונערך דיון בתיק, והערעור דנן מוגש בגין החלטה שלמעשה זהה להחלטה הראשונה שנתן הנאמן, לא ראיתי מקום לקיים דיון נוסף בערעור.

12.       לגופו של עניין - לאחר בחינת הערעור, התגובות לו, והראיות שהובאו - באתי לכלל מסקנה כי גם ערעור זה דינו להידחות.