החלטה בתיק בשא 1582/05

1.         זוהי בקשה לחיוב המשיבה, היא התובעת בתיק העיקרי, בערובה להוצאות משפט שלא תפחת מחצי מיליון ש"ח, בהתאם לסעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: החוק החברות). בתיק העיקרי הגישה המשיבה תובענה על סך של כ-100 מיליון ש"ח בגין הפרת התחייבויות המבקשת כלפיה בהסכמים עליהם חתמה.

2.         במסגרת הליכים קודמים בתיק, הגישה המבקשת בקשה דומה במסגרת בש"א 267/03 (להלן: הבקשה הראשונה או ההחלטה הראשונה), וזאת מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). בקשתה נדחתה על ידי בית משפט זה ביום 17.3.04, מן הנימוק שלא נתקיימו התנאים המיוחדים שיש בהם כדי לגרום לחיוב המשיבה בערובה. כעת, טוענת המבקשת, כי יש מקום לחייב את המשיבה בכך, שכן מאז מתן ההחלטה האמורה השתנו הנסיבות, באופן שנוצרה תשתית עובדתית ומשפטית המצדיקה קבלת הבקשה דנן:

א.     זה מקרוב, ביום 7.3.05, נחקק חוק החברות (תיקון מס' 3), התשס"ה-2005, אשר קובע הוספת סעיף חדש לחוק החברות, הוא סעיף 353א. לדידה, הסעיף החדש משנה לחלוטין את האיזון בין נתבע לבין תובעת שהיא חברה בכל הנוגע להפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, כך שהכלל הנו חיוב חברה-תובעת במתן ערובה, ואילו החריג לכלל הוא מצב בו סבור בית המשפט כי נסיבות העניין אינן מצדיקות מתן ערובה או שהחברה-התובעת הוכיחה בפועל כי יש ביכולתה לשלם הוצאות משפט.

ב.      סעיף 353א הוא הוראה דיונית, וככזה הוא גובר על התקנה הדיונית הרגילה (היא תקנה 519 לתקנות), ואף תקף לגבי כל התדיינות, הגם שזו החלה עובר לחקיקתו, כגון במקרה דנן.

ג.       לאור זאת, לפי הדין כיום עצם עובדת היות חברה מוגבלת באחריות, די בה כדי להצדיק דרישה למתן ערובה לתשלום הוצאות משפט, ועל התובעת המתנגדת לחיוב זה להביא טעמיה לאי חיובה על דרך הוכחת יכולתה הכספית.

ד.      המשיבה, כחברה המצויה בכינוס נכסים על כל נכסיה ובפירוק, הנה חברה מוגבלת באחריות. די בכך כדי לחייבה במתן ערובה, אלא שיפים הדברים ביתר שאת נוכח העדר יכולתה הכספית. מן ההחלטה ברע"א 391/05 מיום 20.3.05 (בה אושרה החלטת בית משפט זה בבקשה אחרת שהוגשה, בש"א 7842/04, באשר לזהות התובעת) עולה, כי המשיבה היא כלי ריק שכל נכסיה וזכויותיה מצויים בידי כונס נכסים. כן, מפרק לא יוכל לקבץ נכס כלשהו שלה, הואיל וכל נכס כזה נמצא אוטומאטית תחת ידי הכונס.

ה.      המדובר בתביעה מופרכת, בסכום מנופח וחסר בסיס עובדתי, ואין כל סיכוי שתתקבל, בעוד המבקשת נושאת בעלויות עתק בניהול ההליכים.

ו.        למעשה, המשיבה אדישה לתוצאות התביעה, שכן בין אם תזכה או תפסיד, כספים לא ייכנסו לקופת החברה והחברה לא תחייה. הנהנה הראשון מזכייה כלשהי בתביעה הנו בנק דיסקונט, הנושה הראשון של המשיבה, והוא אשר חפץ בתביעה. מה גם, שעורך הדין של הבנק הוא כונס הנכסים ואף המייצג את המשיבה בתיק זה. משכך, יואיל בנק דיסקונט להביא להפקדת ערובה מטעם המשיבה להבטחת הוצאות המבקשת.  

3.         המשיבה מבקשת לדחות את הבקשה מן הנימוקים הבאים:

א.     לאור ההחלטה הראשונה, עליה לא ערערה המבקשת, דין הבקשה להדחות על הסף מן הטעם של מעשה בית דין. מבלי לגרוע מטענה זו, לא נוצרו כל נסיבות חדשות, ואף אם נוצרו, אין בהן כדי לשנות דבר מההחלטה הראשונה. באשר לעובדה שהמשיבה נמצאת בכינוס נכסים, אין בכך כל חדש, והדבר היה ידוע עוד במועד הגשת התובענה, ולמצער, עת ניתנה ההחלטה בבקשה הראשונה.

ב.      בדומה, אין בחקיקת סעיף 535א לחוק החברות כדי לשנות מהחלטה שניתנה. הסעיף נועד להשיב על כנו את סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 (שבוטל עת חוקק חוק החברות; להלן- פקודת החברות), המעניק לבית המשפט שיקול דעת בכל הנוגע לחיוב חברה-תובעת בהוצאות. מה גם, שבהחלטתו בבקשה הראשונה התייחס בית המשפט לשאלת תחולתו של סעיף 232, הזהה בתכנו לסעיף 353א לחוק החברות, ופסק, בהתחשב בדעות השונות בסוגיה, כי אין לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה. משכך, אין כעת דבר העשוי להצדיק סטייה מההחלטה הראשונה.

ג.       מאחר וההליך מתנהל באמצעות כונס נכסים, וכל נכסי המשיבה הוקנו לכונס, הרי שבמידה והתביעה תדחה, קופת הכינוס תחוב בהוצאות ההליך, ככל שתושתנה על המשיבה. לגבי בנק דיסקונט, אין כל עיגון בסדרי הדין לחיוב צד שלישי, שאינו צד לתובענה, בהפקדת ערובה.

ד.      אין מקום לקבוע בשלב זה כי סיכויי התביעה קלושים.

4.         ראשית ראוי להבהיר, כי אין מקום לטענת המשיבה בדבר קיומו של מעשה בית דין על ההחלטה שניתנה בשאלה זו. מדובר בהחלטת ביניים בהליך אזרחי. לאור העובדה שאכן חל שינוי בנסיבות (על פניו שינוי במצב המשפטי), הרי שככל בקשת ביניים, יכולה המבקשת לחזור ולבקש מחדש ערובה להוצאות, לאור טענתה לשינוי הנסיבות, תוך אזכור הבקשה הקודמת וההחלטה שניתנה בעניינה (ראה תקנה 241(ה) לתקנות סדר הדין האזרחי, וכן רע"א 545/94 אלן רואל נ' ארט-ב תק-על 94(1), 263, מפי כב' השופט לוין).

אין ספק כי התיקון לחוק החברות בדמות סעיף 353א, המהווה הוראה דיונית, הוא שחל בענייננו. ברע"א 2808/00 שופרסל בע"מ נ' אורי ניב, פ"ד נד(2) 845         (2000) (להלן: עניין שופרסל), קבעה כב' השופטת פרוקצ'יה, באשר לשאלת תחולתה של תקנה 519 לתקנות לאחר ביטול סעיף 232 לפקודת החברות, כי:

" לפנינו סוגיה המסווגת לתחום המשפט הדיוני וככזו היא כפופה לדין המשתנה כל עוד השלב הדיוני לא נסתיים. כדברי השופט (כתוארו אז) ברק ברע"א 1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל...: 'אם דין דיוני חדש (החל במועד ההליך השיפוטי) מחליף דין דיוני ישן (שעמד בתוקף בעת התגבשותה של עילת התביעה), אין בהחלת הדין החדש על עילת התביעה הישנה התלויה ועומדת בפני בית המשפט) כדי להביא להחלתו הרטרוספקטיבית... מטרת החוק הדיוני היא להסדיר את פועלן הדיוני על הוראותיו, והוא לא נועד לקבוע את פועלן המשפטי של ההתרחשויות בתחום המהותי. על כן, עד כמה שפעולות דיוניות נעשות במסגרת הליך קיים, ועד כמה שהן מעצבות מצב דיוני קיים (שטרם הסתיים) אין בהן כל היבט רטרוספקטיבי ותחולתן היא אקטיבית'" (עמ' 847-848; ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור).

5.         בתשובתה לתגובת המשיבה, ציינה המבקשת כי אין מחלוקת שבמצב העניינים העובדתי אין כל שינוי מאז ההחלטה הראשונה, המדובר בחברה בכינוס נכסים ובפירוק. לפיכך, אם כן, עניין לנו בשאלה במה, אם בכלל, משנה סעיף 353א את התשתית המשפטית לאורה תיבחן הבקשה דנן? לצורך מתן מענה לשאלה זו, יש לסקור את הגלגולים החקיקתיים בסוגיה, ולהתחקות אחר כוונת המחוקק בהוסיפו את הסעיף האמור.

סעיף 323 לפקודת החברות, שכותרתו "ערובה להוצאות משפט" קבע:

"מקום שתובעת היא חברה מוגבלת ושופט המוסמך לדון בתובענה ראה יסוד להניח, לפי עדות נאמנה, שהחברה לא תוכל לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי הוא להורות שהחברה תיתן ערובה מספקת לתשלומן, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה".