החלטה בתיק בשא 1578/05

מונחת בפני בקשה למחיקתו על הסף של ערעור שהוגש על פסק דינו של כבוד השופט עילבוני מבית משפט השלום בנצרת, אשר ניתן ביום 7.12.04.

טענות המבקש

1.         המבקש מנמק בקשתו בכך, כי הערעור הוגש לאחר שחלף המועד הקבוע בחוק להגשת ערעור וזאת מבלי שיוארך המועד לכך.

2.         לטענתו, פסק הדין נמסר למשיב, הוא המערער, בדרך הקבועה בתקנות ביום 18.12.04, אולם כבר ביום 16.12.04 הומצא פסק הדין למערער באמצעות הפקסמליה, וקבלתו אושרה. על כן, טוען המבקש, ידע המערער על פסק הדין כבר ביום 16.12.04 וממועד זה מתחיל מניין המועדים להגשת ערעור.

3.         המועד להגשת ערעור חלף ביום 30.01.05, בעוד שהערעור הוגש ביום 1.02.05, ועל כן דינו להימחק.

טענות המשיב

4.         המשיב, הוא המערער בתיק העיקרי, אינו חולק על מועדי המסירה אותם ציין המבקש.

5.         כל שטוען המשיב בתגובתו, אליה צירף אף בקשה להארכת מועד הוא, כי מדובר באיחור מחמת טעות, אשר מקורה בעובדה כי התיק הועבר לטיפולו של עו"ד אחר בשלב הערעור. לטענתו, משהועבר התיק, נבדק מועד מסירת פסק הדין וכיוון שלא היה בתיק כל מסמך המעיד על מסירה מוקדמת באמצעות הפקסמיליה, סבר בא כוחו כי מועד המסירה הינו ה- 18.12.04, ועל כן המועד להגשת הערעור הינו עד ליום 1.02.05, היום בו הוגש הערעור.

6.         המשיב מציין כי ער הוא לשינוי שחל בהלכה הפסוקה, המעדיף את מועד הידיעה על פני מועד ההמצאה, ואולם מדגיש הוא כי חל ריכוך בהלכה הפסוקה גם בכל הנוגע לסוגיית הארכת המועד מחמת טעות, באופן שמקום בו עוצמת הפגיעה בצפיות בעל הדין האחר היא פחותה, ניתן יהיה להכיר בטעות, כטעם מיוחד להארכת מועד.

כך הוא, לטענתו, במקרה שלפנינו, שכן מדובר באיחור של יומיים תמימים בלבד ועל כן הפגיעה בצפיותו של המבקש הינה מינימאלית.

דיון

7.         לאחר שעברתי על טיעוני הצדדים ועיינתי באסמכתאות שהביאו, אני קובע כי דין הבקשה להידחות.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 הקובעת את גדרי סמכותו של בית המשפט להאריך מועדים, קובעת:

"מועד או זמן שקבע בית המשפט או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו, ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שירשמו."

הואיל והמועד להגשת ערעור על פסק דין נקבע בתקנות סדר הדין האזרחי, הרי המדובר במועד שנקבע בחיקוק. על כן, לא על נקל יטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד כאמור, אלא אם יובא בפניו טעם שהינו בבחינת "טעם מיוחד". ההנחה היא כי טעות כשלעצמה, ואפילו טעות בתום לב, אינה בבחינת טעם אופרטיבי, כלומר טעות שיש בה כדי לאפשר הארכת מועד (ראה בש"א 1818/03 חניה שלום נ' כונס הנכסים הרשמי, תק-על 2003(1) 727). דברים אלה בוארו בהמ' 513/77 יעקב בוסקילה, קטין נ' משרד החינוך פד"י לא(3) 447:

"ככלל, טעות משרדית אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור, זאת, גם במקרים בהם האיחור לא נבע מרשלנות או זלזול בהוראות החיקוק, אלא מחוסר תשומת לב או שיקול דעת לא נכון של בעלי הדין או באי כוחם."

ואילו בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פד"י נד(4) 702 נאמר בעמ' 707:

"התשובה לשאלה זו חייבת להלום את מטרותיו של הדין. לא ניתן להותיר אי מבודד של חוסר התחשבות בטעות שבדין רק בתחום סדרי הדין. סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסמני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על ידי הזכויות המוגנות; לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין.

על כן נראה כי אין לשלול בכל מקרה כל בקשה למתן הארכה בשל טעות בדין בנוגע למועד הגשת העתירה לדיון נוסף."

דברים אלה, אשר יש בהם משום ביטוי לרוח החדשה, שהחלה לנשב בשנים האחרונות, ביחס לגישה הנוקשה אשר שררה בימים עברו, ביחס לדרישות לקיומו של "טעם מיוחד".

8.         במקרה דידן, מדובר לטענת המבקש באיחור של יומיים, מיום הידיעה על פסק הדין, להבדיל מיום ההמצאה.

צודק ב"כ המבקש בטענתו, כי לעניין מניין הימים להגשת ערעור, מעדיפה הפסיקה את מועד הידיעה על מועד ההמצאה. והרציונאל לכך ברור - דרכי ההמצאה הקבועות בתקנות, תכליתן להבטיח ידיעתו של בעל דין על מתן החלטה בעניינו. ועל כן, אם תכלית זו מושגת בדרך אחרת - הרי שאין הצדקה להתעלם מכך.