החלטה בתיק בשא 1575/05

1.         בפני בקשה להארכת מועד להגשת תובענה בהתאם להוראת סעיף 5 א (3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952.

המבקשים כולם הינם תושבי העיר שכם שברשות הפלסטינאית. ביום 23.11.04 הוגשה על ידי כל החמישה, תביעה נגד מדינת ישראל על סך העולה על 30 מליון ש"ח, בגין נזקים שנגרמו למבנה המצוי באיזור התעשיה בלטה שבשכם, על ידי כוחות הבטחון, במהלך פעולות מלחמתיות שהתרחשו ביום 4.11.02.

במקביל להגשת התובענה, הגישו המבקשים אף בקשה לפטרם מאגרת בית משפט, שכן, לטענתם, משנהרס הבנין נשוא התביעה, בניין אשר שימש למגוריהם ולפרנסתם, קופד מקור פרנסתם.

במענה לבקשה לפטור מתשלום אגרת בית משפט, השיבה המדינה, בין היתר, כי אין מקום להעתר לבקשה, הואיל והתביעה הוגשה באיחור, לאחר שחלפו למעלה משנתיים ימים מיום המעשה, נשוא התובענה.

משביקשתי את תגובת המבקשים לטענה זו, הוגשה בקשה זו שבפני.

2.         בבקשתם, טוענים המבקשים כי איחרו בהגשת התובענה רק ב- 18 יום. לטענתם, מאז חודש אוקטובר 2000 ועד עצם מועד הגשת הבקשה, מצוי האיזור כולו בסגר והוא הוכרז כשטח צבאי סגור. על כן, המקרה שלפנינו הינו "המקרה הקלאסי" שבו יפעיל בית המשפט את סמכותו על פי שיקול דעתו, ויאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 5 א (3) לחוק, כאמור.

עוד טוענים המבקשים, בהסתמך על הוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958, כי לנוכח התנאים בהם היו שרויים המבקשים בשטחי הרשות הפלסטינאית, אין להביא במניין את הימים שבהם שרויים היו המבקשים בסגר בשטחי הגדה המערבית ונאסר עליהם להכנס אל תוך שטחי המדינה.

הבקשה נתמכת בתצהירו של המבקש מספר 1 בלבד. במסגרת תצהירו זה, הצהיר המבקש כי מאז חודש אוקטובר 2000 ועד ליום 23.11.04, יום הגשת התביעה, היו יותר מ- 35 ימים בהם היו השטחים בסגר מוחלט ואף נאסרה היציאה מהכפרים. לטענתו, הוא ניסה מספר פעמים להגיש בקשה לאישור כניסה לשטח מדינת ישראל, אך בלשכת התיאום והקישור דחו אותו בלך ושוב.

3.         המדינה מתנגדת לבקשה.

לטענתה, המבקש לא תמך את תצהירו בכל ראיה לגבי ימי הסגר, או על המועדים בהם ביקש לצאת לצורך הטיפול בתביעה וסורב. לטענת המדינה, אין בפנינו דיון הנוגע ל - 35 ימי סגר, אלא תקופה של שנתיים ימים, במהלכה יכולים היו המבקשים לטפל בעניין. לשיטת המדינה, לא הראו המבקשים כי לא היתה בידם אפשרות סבירה להגיש את תביעתם במועד. את התביעה ניתן היה להגיש באמצעות בא כח, כאשר לא נמצא כל הסבר ונימוק מה מנע בעדם להגיש את התביעה קודם לכן.

4.         המצהיר מטעם המבקשים נחקר בפני בישיבת יום 1.11.05. יצויין, כי בפתח הישיבה הודיע ב"כ המדינה כי התצהיר פסול, כיון שהוא לא נחתם על ידי העד בפני עורך דין אשר הזהירו. יתר על כן, לטענת המדינה כל אחד מן המבקשים אמור היה לתת תצהיר מטעמו ובו לפרט את הנסיבות הספציפיות הנוגעות לו אישית.

במהלך חקירתו של המצהיר, הסתבר, כי המצהיר פנה לראשונה לעורך דין לצורך הגשת התביעה, בחודשים יולי-אוגוסט 2004. לטענתו, עד חודשיים לפני המועד הזה, הוא היה בדיכאון ולא הצליח לאזור כח על מנת לטפל בתביעה. לטענתו, רק לאחר מכן ניסה מספר פעמים לקבל אישור להכנס אל תוך המדינה. המבקש לא הצליח למסור כל פרטים במהלך החקירה, באשר לפניותיו למפקדת התיאום והקישור בבקשה לקבל אישור כניסה למדינת ישראל. לטענתו, לא ניתן היה להגיע אף ממחנה הפליטים בלטה לשכם על מנת להגיש בקשה.

לשאלת בית המשפט, הסתבר כי המבקש פנה לראשונה לגורם כלשהוא בבקשה לקבלת אישור כניסה לתוך המדינה, רק לאחר שכבר היה מיוצג על ידי בא כוחו (ראה עמ' 6 לפרוטוקול). המסקנה הברורה מעדותו של המבקש הינה, כי המבקש לא הגיש כל בקשה שהיא, לפיה יותר לו להכנס אל בין תחומי המדינה, וזאת בניגוד לפירוט הסתמי המופיע בתצהירו, אשר הסתבר כי אינו דברי אמת (ראה למשל דבריו המפורשים בעמ' 7 שורה 26 וכן עמ' 10 שורה 24).

יתר על כן, הסתבר כי לפחות המבקשים מספר 3 ו-4, זכאים היו לקבל אישורי כניסה לתוך תחומי מדינת ישראל, וכי בפועל נכנס משיב 4 אל תוך תחומי המדינה ואילו משיב 3 יצא לירדן פעמיים במהלך התקופה האמורה. (ראה עמ' 6 שורות 18-19 וכן עמ' 7 שורה 15).

עובדה נוספת, אשר עלתה מעדותו של המצהיר, הינה כי הבניין נשוא התובענה הוקם מחדש בכספי תרומות שנתרמו על ידי גופים וולונטרים, כפי הנראה מנסיכויות המפרץ. על כן, הסתבר, כי גם הטענות, באשר לקיפוח מקור הפרנסה ואבדן הבניין, לוקות בחסר, וזאת בלשון המעטה.

5.         כאמור, טענתם העיקרית של המבקשים הינה כי על בית המשפט לפעול בהתאם להוראת סעיף 14 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 הקובע:

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו נמצא אחד מבעלי הדין בשטח מדינה, שמחמת התנאים שהיה נתון בהם שם או מחמת היחסים שהיו שוררים בין אותה מדינה לבין מדינת ישראל לא יכול היה, הוא או בעל-דינו, לקיים את הבירור המשפטי."

כעולה מתצהירו של המבקש מספר 1, שרר סגר בשטחים משך תקופה המגעת כדי יותר מ- 35 ימים  בין התקופה המתחילה בחודש אוקטובר 2000 ועד ליום 23.11.04. לנוכח זאת, טוענים המבקשים כי יש לנכות את ימי הסגר ממניין תקופת ההתיישנות, בהתאם להוראת סעיף 14 הנ"ל, ולקבוע כי התביעה הוגשה במועד.

לטעמי, השאלה הראשונה, שעל בית המשפט לבוחנה, הינה, האם יש מקום להחיל את הוראות חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 על המקרה שלפנינו. יש לזכור, כי הוראת ההתיישנות הנוגעת לתביעה שבפנינו, הינה הוראה ייחודית המופיעה בסעיף 5 א(3) לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) תשי"ב-1952, הקובעת לאמור: