החלטה בתיק בשא 1562/08

1.         ביום 9.3.98 דחתה כב' השופטת ע' ברון בשבתה בבית משפט השלום (ת.א. 19361/94) את טענת המבקש כאילו קמה לו זכות בנכס נשוא הבקשה דנן (להלן - הנכס), מתוקף רצונם של הוריו. כך גם נקבע כי לא הובטח למבקש כאילו יהיה בעלים בנכס כולו או כי ייוותר בחזקתו הבלעדית. בנוסף, דחה בית המשפט את טענתו של המבקש כאילו המשיבים 1-5 (להלן - המשיבים) לא התנגדו להחזקתו הבלעדית בנכס, ולפיכך הם מנועים מלתבוע את פירוק השיתוף או פינויו מהמקום, בציינו: " שבעת האחים הינם בעלים במשותף במקרקעין וקיימת חזקה לכאורה, כי גם זכות החזקה שלהם במקרקעין משותפת", וכי המבקש לא סתר חזקה זו.

בסופו של יום נקבע כי המבקש " איננו בעל זכות החזקה הבלעדית בנכס...".

2.         ביום 13.2.02 קבע כב' השופט גלדשטין בשבתו בבית משפט השלום (ת.א. 32178/01) כי לאחר שהתקבלה חוות דעת שמאי, יש מקום לפירוק השיתוף, " והנני מורה על פרוק השתוף באמצעות מכירת הבית למרבה במחיר...", תוך מינוי המשיבה 6 ככונסת הנכסים לביצוע האמור (להלן - כונסת הנכסים).

בחלוף כ-7 חודשים אף הורה בית משפט השלום כי כונסת הנכסים יכולה להסתייע במשטרת ישראל לצורך הצגת הנכס לקונים, תוך חזרה על הקביעה לפיה למבקש אין זכות חזקה בלעדית בנכס.

3.         מני אז נערכו ניסיונות רבים למצוא קונה לנכס, כולל מתן אפשרות למי מטעמו של המבקש לרכוש את זכויות האחרים בנכס, עד שלבסוף הוגשה ביום 8.11.07 בקשה מטעם כונסת הנכסים לבית משפט קמא לאישור הסכם מכר.

ביום 21.11.07 אישר בית משפט קמא את המבוקש בציינו כי אין מקום להעביר את הבקשה לאישור המכר לתגובת המבקש שכן עמדתו ידועה משכבר. כך גם ניתן צו לפינוי המבקש ו/או מי מטעמו, לרבות באמצעות הליכי הוצאה לפועל (להלן - ההחלטה נשוא הבקשה).

4.         המבקש הגיש ערעור על החלטה זו.

במסגרת הערעור עתר בבקשה דנן לעיכוב ההחלטה נשוא הבקשה אשר מכונה על-ידו "פסק דין", זאת לאחר שבית משפט קמא דחה את בקשתו לעיכוב ביצוע, בנימוק כי " מאז 2002 מערים הנתבע, או מי מטעמו קשיים על ביהמ"ש ועל התובעת, בכל הנוגע למכירת הנכס ופינויו. ביהמ"ש לא ישתף פעולה עם ניסיון נוסף כזה".

5.         בבקשה נטען כי לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, שכן מדובר בנכס מקרקעין; יש למבקש סיכויים טובים לזכות בערעור; מדובר על בית מגוריו הבלעדי של המבקש, אשר מתגורר עם משפחתו, דהיינו, ביתו הבגירה וילדיה וכן שתי בנות בגירות נוספות המתגוררות בדירה מדי פעם בפעם.

בכל הקשור לסיכויי הערעור טען המבקש, כי לאור נכותו הנפשית הקשה יש לעכב את הליכי המימוש עד שימונה למערער אפוטרופוס לגופו ולרכושו.

עיקר הנטען על-ידו, כי בית המשפט התעלם מדבר קיומה של זכות מגורים בדירה הקיימת לו, וכי כל מכירה כפופה לזכותו זו. כך התעלם בית משפט קמא מהיותו דייר מוגן. יתר על כן, בית המשפט התעלם מהוראות חוק ההוצאה לפועל בדבר דיור חלוף.

6.         המשיבים מתנגדים בכל תוקף לבקשה, בתארם את ההליכים שמתנהלים מזה שנים רבות ובחוסר הצלחה על מנת שאלו יקבלו סוף סוף את המגיע להם. כך הפנו גם להחלטה של כב' השופטת ברון וכן לקביעות המשפטיות שנקבעו משכבר.

גם כונסת הנכסים מתנגדת למבוקש, כשאף היא מפרטת את כל ההליכים והסגה שהתנהלה משך השנים הרבות.

7.         דין הבקשה להידחות מכמה וכמה טעמים.

8.         ראשית, לכאורה לא מדובר בגדר פסק דין אלא בגדר החלטה אחרת. אולם, גם אם נתעלם מכך, המקרה דנן אכן מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

מעת שמבוקש לעכב ביצועו של פסק דין, על המבקש לבוא בידיים נקיות ולגלות את מלוא הנצרך לבית המשפט ולא להסתיר מבית המשפט את אשר חייב היה לגלות.

במיוחד יפים הדברים במקרה דנן, מעת שהמבקש לא הזכיר כלל בבקשתו את כל ההליכים שהתנהלו משך כל השנים, לרבות ההחלטות שפורטו לעיל, וכל שמצא לפרט, החלטה זאת או אחרת בהתעלם מההחלטות המהותיות שניתנו בעניינו.

די בכך לדחות את הבקשה מכל וכל.

9.         יתר על כן, לפחות לפי החומר שבפניי, המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור או ערעור על החלטת כב' השופטת ברון, ומשכך, כל הנטען על-ידו ביחס לסיכויי הערעור, אין בו כל ממש. בית המשפט קבע כי אין לו זכויות בנכס מעבר לזכויות כשאר היורשים, וכך גם נקבע כי אין לו זכות חזקה בלעדית.