החלטה בתיק בשא 155407/07

1.         בפני בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה כנגד המבקש ביום  8.11.2006.

מסירת כתב התביעה ביום .8.8.2006.אינה מוכחשת.

כמו כן מאשרים המבקש ואשתו, כי ביום 7.1.2007 נודע להם בעקבות קבלת מכתב מבא כח המשיבה "הנושא תאריך 7.1.2007" כי ניתן נגדם פסק דין בתיק . - סעיף 1 לתצהיר המבקש ואשתו.

לעניין זה לא נסתר מעיני, כי בסעיף 2 לתצהירם טוענים המבקש ואשתו בזו הלשון: "עד היום טרם בוצעה לי המצאה כדין של פסק הדין".

הבקשה לביטול פסק דין הוגשה ביום 21.2.2007!

לטענת בא כח המשיבה  הוגשה הבקשה לביטול פסק דין באיחור, זאת בנסיבות בהן מסירת התביעה כשלעצמה אינה מוכחשת ובנסיבות בהן מודים המבקשים כי ידעו ביום 7.1.2007  אודות פסק דין שניתן נגדם ביום 8.11.2006 עת קיבלו התראה לפני נקיטת הליכי הוצאה לפועל.

ויתרה מכך, טוען בא כח המשיבה כי המבקש גם ידע אודות פסק דין זה "עת קיבל ביום 17.1.2007 התראה במסגרת תיק ההוצאה לפועל שבכותרת שניפתח לביצוע פסק הדין נשוא הדין דכאן.

2.         בהקשר זה אעיר כי לא ברור לאיזו "התראה" מתייחס בא כח המשיבה , שכן אזהרה בתיק ההוצאה לפועל נמסרה למבקש רק ביום 4.2.2007 ולא קודם לכן.

בתשובה לטענה זו טען בא כח המבקש, זאת הגם שההודעה בדבר פסק הדין שניתן בהעדר הגנה מיום 7.1.2007 אינה מוכחשת, כי תאריך קבלת מכתב בא כח המשיבה כאמור "אינו מהווה המצאה כדין של פסק הדין לצורך התקנות".

את טיעונו זה סומך בא כח המבקשים על הוראת תקנה 475 א(2) לתקנות סדר הדין האזרחי על פיה "אם לא הורה בית המשפט על המצאה אישית, ימציא עורך הדין את כתב בי הדין בדואר רשום עם אישור מסירה , לא יאוחר מחמישה ימים מיום שנמסר לידו לשם המצאה".

בנסיבות בהן הומצאה עותק מפסק הדין כעבור למעלה מחמישה ימים מיום שנמסר לידי בא כח המשיבה - הרי שבמסירה שלא כדין עסקינן!.

אומנם  פסק דין נכנס בגדר כתב בי- דין בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי.

ברם, בא כח המבקש מתעלם לעניין זה ממשקל הידיעה אודות פסק דין שאינו מוכחש על ידי המבקש כאמור בסעיף 1 לתצהירו.

3.         אין חולק כי בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק דין לא הוגשה על ידי המבקש!

4.         והשאלה האם יש לראות  מסירת העתק פסק הדין במצורף למכתב בא כח המשיבה אל המבקש כמסירה כדין אם לאו.

סבורתני כי הדין עם בא כח המשיבה.

בעניין זה מוצאת לנכון לאמץ את גישתו של כבוד השופט רובינשטיין בפסק דינו ב-רע"א  7724/04 לריסה גולקו נ' בנק דיסקונט פורסם באתר נבו לאמור:

" הטוען לצדק צריך שינהג בדרכי הצדק - והטענה בדבר אי המצאה באופן מהותי אינה יכולה לעמוד בנדוננו, גם לשיטת בית הלל שבבית הלל, בשעה שהיתה ידיעה מזה עת רבה, ........ יפה לעניין זה - בכל הכבוד - דעתה של השופטת ביניש בבר"ע 1294/02 תפנית אורטופדיה נ' קופת חולים לאומית , פ"ד נו(4) 769, שבכגון דא כשאין מחלוקת על ידיעתו של בעל דין באשר לפסק דין, יש להעדיף את כלל הידיעה על כלל ההמצאה, את המהות מול הפורמליות. אכן, ער אני ............. ולדברי המשנה לנשיא ש' לוין בבש"א 1890/00 מנורה איזו אהרון נ' אוליצקי , פ"ד נד(2)840, 844, "שבהעדר טענה של השתק צריך הכלל להישאר כלל ה'המצאה' ולא כלל ה'ידיעה'" (לשם מניעת ויכוחים והתדיינויות). עיינתי גם בהחלטת השופט הרשם (כתארו אז) אוקון בע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט , פ"ד נה(2) 904, הסבור אף הוא כי כלל הידיעה יחול אך במקרי השתק. ואולם, לדעתי ניתן ליישב בין הגישות, שכן יתכנו מצבים של מעין השתק כבענייננו. מצבים אלה, שיש בהם ככלל בהירות באשר לעובדות ושההמצאה בהם נעשתה בפועל, יביאו גם לתוצאה בהתאם. ...............

 מכל מקום, אין לדעתי לסתור את הגישה, שלפיה כשהידיעה היא מוצדקת וברורה, אין להלום הסתתרות מאחורי אי ההמצאה. באשר להפרזה בחשיבות ההמצאה, ראו גם ד"ר ש' לוין, תורת הפרוצדורה האזרחית, מבוא ועקרונות יסוד , ס' 111 עמ' 97".