החלטה בתיק בשא 15540/03

זו בקשה למתן פסק דין חלקי "בהתאם לתקנה 191 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 ("תקסד"א") ו/או מכח סמכותו הטבועה" של ביהמ"ש. המבקשים עותרים לחייב את הבנק המשיב לשלם להם סך של  3,162,270 ש"י בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.2.83; ערכו של סכום זה ליום 28.7.03 סמוך לפני הגשת כתב התביעה המתוקן בתיק זה  - 1,686,530 ש"ח . המבקשים שומרים על טענתם שהם זכאים לריבית בשיעור גבוה יותר מהריבית החוקית ומבקשים לברר סוגיה זו ועוד סוגיות רבות אחרות שיתבררו במשפט גופו.

רקע והשתלשלות ההליכים

1.                   המבקשים הגישו את הבקשה במסגרת תביעה תלויה ועומדת שבה תבעו, עם אחדים מבני משפחתם ועם חברות שבשליטתם, את הבנק המשיב לסכום של 91,000,000 ש"ח בטענה שהבנק המשיב הפר הסכמים עמם, חב להם כספים וגרם להם נזקים.

2.                   קדמו לתביעה דנן הליכים משפטיים שיזם הבנק, וראשיתם בתביעה שהגיש בשנת 1983 נגד המבקשים ונגד פמ"ר חברה לבניין ולעבודות ציבוריות בע"מ ("פמר") שהייתה חברה בשליטתם (ת.א. 1105/83 בבית משפט זה - "התביעה המקורית"). את השתלשלות ההליכים בתביעה המקורית, לרבות שני ערעורים שהוגשו לבית המשפט העליון, סקרתי בהחלטה מיום 22.2.04 (בש"א 16948/03), וראו גם את פסק דינו של ביהמ"ש העליון בערעור על פסק הדין הראשון בתביעה המקורית (ע"א 4836/90, פמ"ר חב' לבנין ולעבודות ציבוריות בע"מ, צבי פרידנברג ומנחם פריהר נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ, פ"ד מ"ח (2) 560). להלן אחזור על הדברים בקצרה ככל שהם חשובים לצורכי בקשה זו.

3.                   בתביעה המקורית עתר הבנק לחייב את פמר ואת המבקשים דנן, שהיו הנתבעים שם, לשלם לו כספים שלטענתו חבו לו בשל אשראי שהעניק לפמר. הנתבעים שם התגוננו בטענה שעל פי ההסכם עם הבנק היה עליו לממש תחילה תכניות חיסכון ששעבדו המבקשים, ואילו היה עושה כן ומחשב את שווי התכניות כמוסכם עמם בערכן המלא, היה מתברר שאין פמר והמבקשים חייבים לו דבר, ואדרבא עומדת להם יתרת זכות.

בשלב ראשון נעתר בית המשפט לתביעה המקורית באופן חלקי בפסק דין מיום 24.9.90 (מפי  השופט א' פלפל). על יסוד פסק הדין נקט הבנק הליכים אחדים לגביית סכום פסק הדין, בין היתר הליכי פירוק וכינוס של פמר ושל חברות אחרות שהיו בשליטת המבקשים ובני משפחתם (הליכים אלו שלטענת המבקשים גרמו להם נזקים הם העומדים ביסוד התובענה הנוכחית). בעלי הדין ערערו על פסק הדין, וביום 10.3.94 קיבל בית המשפט העליון את הערעור שהגישו המבקשים ופמר בחלקו (וכן קיבל בחלקו את הערעור שכנגד שהגיש הבנק), והחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי כדי לקבל ראיה נוספת שביקשו המבקשים ופמר להגיש ולהחליט בעקבות זה " בדבר מהלכיו הבאים של המשפט, שבסופו יינתן פסק דין חדש בשאלות שבהן לא הכרענו בערעור" (ע"א 4836/90 הנ"ל). 

4.                   לאחר שחזר הדיון לבית המשפט המחוזי הגיעו בעלי הדין להסכמה שעל פיה מינה בית המשפט מומחה כדי שיערוך את ההתחשבנות שביניהם ויחווה דעתו באשר לסכומים שעמדו לזכות המבקשים ופמר או לחובתם ליום שבו הפסיק הבנק את מתן האשראי לפמר (1.2.83 - "היום הקובע").

5.                   המומחה ערך תחשיב והגיע למסקנה שלמבקשים ולפמר הייתה ביום הקובע יתרת זכות. על יסוד ממצאי המומחה שהצדדים הסכימו להם ועל פי הודעה מוסכמת שמסרו נתן בית המשפט ביום 24.3.97 פסק דין שדחה את התביעה המקורית (ור' להלן בסעיף 7).

6.                   שני הצדדים שבו וערערו לבית המשפט העליון על פסק הדין מיום 24.3.97 (ע"א 3136/97). ביום 21.2.02 דחה בית המשפט העליון בהסכמת הצדדים את שני הערעורים וקבע:

" להעתיק כאן את פסק הדין נספח א' לתשובה"

אציין ש"ההליך החדש התלוי ועומד" הוא התביעה דנן.

למען תהיה התמונה שלמה אביא כאן גם את נוסח החלטתו של בית המשפט העליון מיום 17.2.02 שבה הועלתה על הכתב הצעתו,  ולאחר שקיבלו אותה בעלי הדין נתן את פסק הדין:

"                      החלטה

הצענו לבאי-כוח הצדדים, כי בכפוף לשמירת זכותם לכל טענותיהם, בגדר ההליך החדש התלוי ועומד בין בעלי הדין לפני בית המשפט המחוזי, יסכימו לביטול הדדי של הערעור והערעור-שכנגד ולדחייתם ללא מתן צו להוצאות."

טענות בעלי הדין

7.                   את הבקשה דנן המבקשים מעגנים בדרך זו:

א.      המומחה המוסכם שמינה בית המשפט עובר למתן פסק הדין מיום 24.3.97 חיווה דעתו שיתרת הכספים שעמדו לזכות פמר בבנק (לאחר קיזוז חובותיה לבנק והוספת הכספים שהיו בתכניות החיסכון של המבקשים) ביום הקובע הייתה 3,162,270 ש"י (הוא הסכום שבגינו הוגשה בקשה זו לפסק דין חלקי).

ב.      הבנק הסכים לחוות דעתו של המומחה וערך על פיה את תחשיב חובם של הנתבעים באופן שנמצאה להם יתרת הזכות שקבע המומחה. הבנק, המבקשים ופמר הודיעו לבית המשפט על הסכמתם לממצאי המומחה ולתחשיב הבנק, וכפועל יוצא מהסכמה זו ומההסכמות שקדמו לה התבקש בית המשפט לדחות את תביעת הבנק.

ג.        ביום 24.3.97 פסק בית המשפט את הדין, ועל יסוד ההסכמות הנ"ל שעליהן הודיעו לו הצדדים דחה את תביעת הבנק.

ד.      הצדדים הגישו ערעורים על פסק דין זה ואלה נדחו בהסכמה.

ה.      הצדדים הסכימו על ממצאי המומחה ועל המומחה עצמו ובית המשפט אישר זאת בפסק דין סופי, ולכן הצדדים מחויבים לכך. לפיכך המבקשים זכאים לקבל מהבנק את יתרת הזכות שהייתה להם אצלו. כאן אולי המקום לציין שאין חולק שלאחר היום הקובע לא העמיד הבנק כספים נוספים לזכות המבקשים ופמר, וכמובן לא שילם למבקשים את סכום יתרת הזכות האמורה או את חלקו.

המבקשים מוסיפים וטוענים שההליכים המשפטיים שבין הצדדים מתמשכים על פני שנות דור, והמבקש מס' 1 הגיע לגבורות ואיננו בקו הבריאות.  הוא זכאי לממש את זכויותיו כלפי הבנק ולו באופן חלקי באמצעות בקשה זו, ולא יהיה  מן המידה לדחות את מימוש מקצת זכויותיו לסיומו של המשפט שטרם החל ומי יודע מתי יסתיים.