החלטה בתיק בשא 153587/04

1.         בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ (להלן: "הבנק" או "המשיב") הגיש תביעה כספית בסד"מ נגד אמין מוצרי מזון בע"מ (להלן: "מבקשת 1"), שקיבלה ממנו הלוואה כספית לרכישת חנויות, ונגד מיכאל רחמים ומיכאל טינה (להלן: "מבקשים 2 ו-3"), שחתמו כערבים בעלי עניין בתאגיד.

            בהתאם לנטען בכתב התביעה, מבקשת 1 חדלה מלפרוע ההלוואה כסדרה ו/או הפרה את הוראות ההסכם, שנקשר בינה לבין הבנק בדבר פירעון ההלוואה באופן מסודר ורציף, ולכן העמיד הבנק את כל יתרת ההלוואה לפירעון מיידי.

            הבנק טען בכתב התביעה, כי פעל למימוש שיעבוד, שרבץ לטובתו על זכויותיה של מבקשת 1 בנכס, על ידי מכירת הנכס במסגרת ההוצל"פ ע"י כונס נכסים, מכספי קופת הכונס הועבר לבנק סך כולל של 487,891 ש"ח, אך סכום זה לא הספיק לכיסוי מלוא חובה של מבקשת 1, ובחשבון ההלוואה נותר חוב העומד על 159,650.75 ש"ח, לגביו הוגשה התביעה.

            שלושת המבקשים הגישו בקשה לדחות התביעה על הסף מהטעם, שעילת התביעה נגדם התיישנה כמו כן הגישו בקשת רשות להגן.

            החלטתי זו מתייחסת לשתי הבקשות הנ"ל.

דיון בבקשה לדחיית התביעה מחמת התיישנות

2.         לטענת המבקשים, כבר ב- 1994 נקלעה מבקשת 1 לקשיים וחדלה לשלם את תשלומי החזר ההלוואה. ב- 1995 חדלה החברה לפעול, והבנק העביר את כל יתרת ההלוואה לפירעון מיידי. משכך המצב, הרי שהתביעה התיישנה, שכן מאז סוף שנת 1995 ועד למועד הגשת התביעה ב- 11.12.03 חלפו מעל לשבע שנים.

            בדיון שהתקיים ב- 1.3.04 נחקר המצהיר מיכאל רחמים ושני הצדדים טענו לעניין ההתיישנות. ניתנה על ידי במקום החלטה לפיה התביעה לא התיישנה, וכי הנימוקים לכך יפורטו בהחלטה שתינתן בבקשת הרשות להתגונן.

            הטעם לדחיית טענת ההתיישנות נעוץ במסמכים, שהוגשו במהלך חקירתו של מיכאל רחמים. בעוד שטענת ההתיישנות מבוססת על העמדת ההלוואה לפירעון מיידי ב- 12/95, למדים ממש/1 כי נקשר בין המבקשים לבנק הסדר חדש, לפיו שולם סכום מסוים במזומן, סכומים נוספים היו אמורים להשתלם ב- 1996, ויתרת ההלוואה, בתשלומים חודשיים החל מ- 1997. לנוכח ההסדר החדש, לפיו חלק מהתשלומים היה אמור להשתלם במהלך 1997, התביעה לא התיישנה.

            ואם לא די בכך, הרי שבמכתב מש/3 יש משום הודאה בזכות.

            סע' 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") קובע:

"הודה הנתבע בכתב, או בפני בית המשפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה..."

            אמנם ב"כ המבקשים טען, כי יש להתעלם ממש/3, שכן נרשם בו "מבלי לפגוע בזכויות", ולכן לטענתו, המשיב מנוע מלהסתמך על מכתב כזה לענייננו, אך לא קיבלתי טענה זו. אכן, לנוכח הכתוב בחלקו העליון של המכתב: "מבלי לפגוע בזכויות", המכתב אינו קביל כראיה, כאשר הצד שכנגד מתנגד לקבלתו כמוצג, אך במקרה דנן הוכנס המוצג בהסכמה, כך שאין בכיתוב "מבלי לפגוע בזכויות" כדי לפגום בטענה בדבר קיום "הודאה בזכות" כמשמעותה בסע' 9 לחוק ההתיישנות.

דיון בבקשת הרשות להתגונן

3.         המבקשים העלו טענת הגנה כללית, לפיה הבנק דרש ריבית בשיעור מופרז שיש בו עושק, ומפנים לכך, שהבנק קיבל מהמבקשים סכומים בהיקף של כ- 788,000 ש"ח עבור הלוואה בסכום של 360,000 ש"ח, ולמרות זאת, עדיין נותר חוב. מנגד, לטענת ב"כ הבנק, המבקשים לא פירטו טענת הגנה זו די הצורך, ולפיכך יש לדחות בקשתם.

4.         על אף שהמבקשים לא פרטו הגנתם, הגעתי למסקנה, שיש ליתן להם רשות להתגונן, שכן במקרה דנן כתב התביעה לא פורט די הצורך. כתב התביעה מנוסח בצורה כללית ביותר: מצוין בו סכום ההלוואה ומתי ניתנה, ולאחר מכן, שמבקשת 1 חדלה מלפרוע ההלוואה כסדרה ו/או הפרה ההסכם ; אין כל פירוט באשר לאחוז הריבית שנזקפה, אין כל פירוט כמה ריבית הצטברה ועד מתי ; אין פירוט בדבר התשלומים שבוצעו, הסכומים שנזקפו על חשבון ההלוואה ומתי.

אמנם הבנק טען, שהוא מצרף לכתב התביעה מסמך המהווה ראיה לגובה החוב, אך מסמך זה מטושטש, אפילו אינו צילום מלא, ולא ברור מהו בכלל מסמך זה.

אין בצירוף מסמך זה כדי לשחרר את הבנק מפירוט תביעתו.

מטעם זה, תוך אימוץ קביעת בית המשפט בע"א 105/89 קואופ אבן יהודה, אגודה צרכנית שיתופית בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד מה(3) 585 בעמ' 591, וב- ב"ש 836/86 נאות מרינה בת ים בע"מ נ' הבנק הבינ"ל הראשון, פ"ד מ(4) 126 בעמ' 131, הגעתי למסקנה, שיש ליתן למבקשים רשות להתגונן.