החלטה בתיק בשא 153/05

הנשיא סטיב אדלר:

1.         לפנינו בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת גליקסמן מיום 26.12.2004 (בר"ע 1645/04).

ואלה, בתמצית העובדות העומדות ביסוד הבקשה

2.         המבקשת, עובדת סיעוד זרה, פנתה לבית הדין האזורי בתל-אביב בתובענה לתשלום זכויות סוציאליות שונות, ובכלל זה לתשלום הפרשי שכר מינימום. התובענה כוונה כנגד בנה וחתנה של המנוחה הסיעודית בה טיפלה, הם המשיבים שבפנינו (עב 4200/01). לפי שעולה מהחלטותיו של בית הדין האזורי, נתקלו באי כוחה של המבקשת בקשיים במסירת כתב התביעה לידי המשיבים, עד שבסופו של דבר ולאחר מספר נסיונות מסירה, בוצעה ביום 21.3.2003 מסירה לנתבעים באמצעות שליח. על יסוד תצהירו של שליח זה, שוכנע בית הדין האזורי כי בוצעה מסירה כדין למשיבים. בנסיבות אלה, ניתן ביום 19.10.2003 פסק דין בהעדר הגנת המשיבים (להלן: פסק הדין). רק לאחר הגשת פסק הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל ולאחר שהמבקשת עזבה זה מכבר את גבולות הארץ, פנו המשיבים לבית הדין האזורי בבקשה לביטול פסק הדין. בהחלטה מיום 13.5.2004 ולאחר ששמע את טיעוני הצדדים בעניין, הורה בית הדין האזורי על ביטול פסק הדין, תוך שהשית על המשיבים הוצאות בסך 4,000 ש"ח. בא כח המבקשת ביקש להשיג על ההחלטה בעניין ביטול פסק הדין ושלח לבית דין זה ביום 30.5.2004, שהוא תוך המועד להגשת בקשת רשות הערעור, שליח מטעמו שמסר את בקשת רשות הערעור למזכירות בית הדין. על בקשת רשות הערעור הוחתמה חותמת "נתקבל", נושאת תאריך 30.5.2004. דא עקא, שבמועד הגשת בקשת רשות הערעור לא שולמה האגרה בגינה ובתרשומת של עובדת מזכירות בית הדין נרשם: "קובי השליח ישלח אלינו 58 ש"ח בולי הכנסה". בולי ההכנסה התקבלו במזכירות בית הדין רק למעלה מחמישה חודשים לאחר מכן, ביום 7.11.2004. בנסיבות אלה, קבעה הרשמת לאה גליקסמן בהחלטה מיום 26.12.2004, כי יש לראות בבקשת רשות הערעור כבקשה שהוגשה באיחור ואין לקבלה לרישום. בא כח המבקשת, שביקש להגיש ערעור על החלטת הרשמת שלא לקבל את בקשת רשות הערעור לרישום, איחר גם את המועד להגשת הערעור והגיש לפיכך בקשה להארכת מועד להגשתו, היא הבקשה שבפנינו.

החלטה הרשמת גליקסמן

3.         בהחלטת הרשמת גליקסמן נקבע כדלקמן: "בהתאם לפסיקה, יום 7.11.2004, מועד תשלום האגרה, הוא המועד שנחשב כמועד הגשת בקשת רשות הערעור. לפיכך, בקשת המבקשת הוגשה באיחור ואין לקבלה לרישום". הוסיפה הרשמת, כי לפי שנמסר לבית הדין במסגרת תשובת המשיבים, הם לא היו מודעים לעובדת הגשת בקשת רשות ערעור עד ליום 2.11.2004 ובנסיבות אלה רשאים היו להניח כי החלטות בית הדין קמא מיום 13.5.2004 הפכו חלוטות. מהשתלשלות העניינים בהליך זה התקבל אצל רשמת בית הדין הרושם כי יש ממש בטענת בא כח המשיבים לפיה רק משנדרש בא כח המבקשת לדווח לבית הדין קמא על החלטת בית הדין הארצי בבקשת רשות הערעור, בחלוף תקופה בת חמישה חודשים, בדק מה עלה בגורלה ונדרש משום כך, גם לעניין תשלום האגרה.

טענות הצדדים בבקשה להארכת מועד לפנינו

4.         טען בא כח המבקשת, כי כתב הערעור הוכן על ידו מבעוד מועד ונמסר לעמותת "קו לעובד", המספקת שירותי דיוור ושליחות לעורכי הדין המייצגים עובדים זרים המופנים אליהם על ידי העמותה, יום קודם המועד האחרון להגשתו. לטענתו, תקלה בשירותי דיוור אלה, היא שהביאה להגשת הערעור יום לאחר המועד האחרון להגשתו.

            המשיבים תומכים בהחלטת הרשמת ומוסיפים כי המבקשת לא העלתה כל "טעם מיוחד" שיהא בו כדי להצדיק מתן הארכת מועד על החלטתה. מידת האיחור, כמו גם ה"תקלה" בשירותי הדיוור, שלא ניתן פירוט זה או אחר אודותיה, לטעמם אינן בבחינת טעם מיוחד להארכת מועד.

הכרעה

5.         בהתאם ל תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, נדרש קיומו של "טעם מיוחד" לשם מתן הארכת מועד לפעולה שהמועד לביצועה נקבע בחיקוק או בתקנות בית הדין. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוני הצדדים ולכלל הנסיבות העומדות ביסוד הבקשה, אנו מחליטים שלא להיעתר לבקשה מטעמים אלה:

6.         בקשת רשות הערעור על החלטותיה של השופטת לקסר נשלחה אמנם לבית הדין תוך המועד להגשת בקשת רשות ערעור ואף הוחתמה במועד זה על ידי מזכירות בית הדין בחותמת "נתקבל". אלא, שבאותו מועד לא שולמה האגרה בגין בקשת רשות הערעור ומזכירות בית הדין הפנתה את תשומת לב השליח, מביא הבקשה, כי יש לשלם את אגרה בגינה. למרות זאת, האגרה בגין בקשת רשות הערעור נשלחה לבית הדין רק בחלוף למעלה מחמישה חודשים לאחר הגשת הבקשה לבית הדין.

תקנה 18 לתקנות בית הדין לעבודה (אגרות), תשכ"ט-1969 קובעת, כי תשלום האגרה, מקום בו לא התקבל פטור לתשלומה, מהווה תנאי לפתיחת ההליך. משכך, נחה דעתנו כי נמוכים סיכויי הערעור בכל הנוגע להחלטת הרשמת לפיה יש להתייחס לבקשת רשות הערעור כאל בקשה שהוגשה באיחור. לכך יש להוסיף, כי המבקשת מיוצגת על ידי עורך דין שחזקה עליו כי הוא מודע לסדרי הדין, ושככל הנראה לא נערכה על ידו או מטעמו בדיקה סבירה כלשהי בעניין תשלום האגרה במשך תקופה בת חמישה חודשים.

7.         עם זאת נציין, כי בימים אלה מתגבש בבית הדין נוהל עבודה, על פיו יודע לכל בעל דין שהגיש הליך לרישום, כי ההליך לא ירשם ולא יחתם בחותמת "נתקבל" כל עוד לא תשולם האגרה בגינו. נוהל זה ימנע, לפי המקווה, מקרים מעין אלה.

8.         אשר לטיעונים העומדים ביסוד הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת הרשמת, יאמר כדלקמן: הגם שמדובר באיחור קטן, איננו מוצאים כי בא כח המבקשת הצביע על טעם מיוחד שיהא בו כדי להצדיק היעתרות לבקשה. "תקלה" בשירותי הדיוור לא הוכרה בפסיקה כטעם מיוחד להארכת מועד, לא כל שכן מקום בו לא הובאה אסמכתא כלשהי לקיומה של תקלה, כפי שאירע בענייננו. לכך יש להוסיף את העובדה כי מדובר במחדל שני של בא כח המבקשת וכי בקשת רשות הערעור עצמה "שכבה" למעלה מחמישה חודשים בארון מזכירות בית הדין בשל אי תשלום האגרה בגינה. בנסיבות אלה, איננו מוצאים טעם שיהא בו כדי להצדיק היעתרות לבקשה.

9.         לגופו של עניין יאמר, כי נחה דעתנו שסיכויי בקשת רשות הערעור על החלטות השופטת לקסר, נמוכים אף הם. המדובר הוא בהחלטות במסגרתן בוטל פסק דין שניתן בהעדר הגנת המשיבות, שגם אם נכונה הטענה כי התחמקו מקבלת כתבי בי-דין, הרי שיש מקום לשמוע את טיעוני הגנתן לגופן. גם מטעם זה איננו מוצאים מקום להיעתר לבקשה.

השופט שמואל צור

1.         פעמיים החמיצה המבקשת את המועד הקבוע: פעם אחת בשל אי תשלום האגרה במועד בקשר לבקשה לרשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי ופעם שניה בהגשת הערעור על החלטת הרשמת באיחור של יום עקב "קשיים בדיוור". בית  דין זה, לאור אופיו המיוחד, אינו נוהג לעמוד על קוצו של יוד בכל הקשור להקפדה על סדרי הדין. בית הדין יבחן תמיד את מידת האיחור, את נסיבות האיחור וישקול אותם אל מול מידת הפגיעה המהותית שנגרמה לצדדים, בעטיו. בית הדין יבחן תמיד אם קיימת הצדקה לרפא את האיחור בדרך של פסיקת הוצאות.

2.         האיחור הראשון קשור בתשלום האגרה. הבקשה לרשות ערעור על החלטת בית הדין האזורי הוגשה בתוך הזמן אך לא שולמה האגרה. חרף זאת קובלה הבקשה לרישום ומתרשומת המזכירות עולה כי השליח "הבטיח" לשלוח בולי הכנסה  בגובה האגרה. רק בחלוף כחמישה חודשים הוסדר תשלומה של האגרה אלא שהרשמת קבעה שהבקשה הוגשה באיחור ואין לקבלה לרישום.

3.         מבחינה פורמלית החלטת הרשמת נכונה. אין ספק כי תשלום האגרה הוא תנאי הכרחי לפתיחתו של הליך. באין תשלום אגרה אין הליך. אלא שבמקרה הנדון התקבל ההליך על אף אי תשלום האגרה והאחריות לכך רובצת, במידה מסויימת, על כתפי מזכירות בית הדין. בעניין זה טעתה המזכירות בשניים: ראשית - בכך שהסכימה לקבל את ההליך בלא תשלום האגרה ושנית - משעה שהחליטה לקבל את ההליך - בכך שלא נקטה בצעד המתבקש להבטחת תשלום האגרה. במקרה זה היה על המזכירות לקבל החלטה פורמלית, מוסמכת ומחייבת המאפשרת תשלום האגרה באיחור. דרישה מהשליח המגיש את המסמך ותרשומת בתיק בית הדין אינה מספקת ואין בכוחה להביא להסדרת ההליך. אין אפוא להתפלא שנגרמה תקלה אשר הביאה את המבקשת לחשוב שההליך קובל בלא  תנאי ואת המשיבים לחשוב שלא הוגש ערעור והחלטת בית הדין האזורי הפכה סופית. עצם הצורך בהוצאת הנחייה מתאימה למזכירות או נוהל עבודה מחייב, היא הנותנת שהתקלה נגרמה, בעיקרה, בעטייה של המזכירות.

            מקובל שטעות של המזכירות או תקלה בעבודת המזכירות לא צריכה להיזקף לחובת הצדדים ויכולה להוות טעם מיוחד להארכת המועד (ד"ר י. זוסמן, "סדרי הדין האזרחי", מהדורה שביעית, עמוד 894) כך היה ראוי לנהוג במקרה זה.

4.         האיחור השני נוגע להגשת הערעור על החלטת הרשמת באיחור של יום. על אף שמקובל שתקלה במשלוח כתבי בי-דין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת המועד, מדובר כאן באיחור קל מאוד אשר בית דין זה נוהג להתעלות מעליו במקרה המתאים. במקרה שכזה אחד השיקולים שניתן להביאם בחשבון הוא סיכויי ההליך ומידת העוול שייגרם לבעל הדין אם ההליך לא יוגש.