החלטה בתיק בשא 15245/07

          בקשה למחיקת התביעה על הסף מחמת התיישנותה.

רקע

1.       המשיב (להלן: " התובע") הגיש ביום 22.12.04 תביעה כנגד המבקשת (להלן: "הנתבעת") בה טען כי על הנתבעת לפצותו בגין עקרותו. לטענתו, הוא עבר בבית החולים רמב"ם טיפולי כימותראפיה הגורמים לעקרות, אך חרף המקובל, לא הוצע לו לשאוב ולהקפיא זרע טרם תחילת הטיפול. לטענתו, במועד קבלת הטיפול הכימותרפי הוא היה אדם צעיר בן 28, אב לילד אחד בלבד, ובשל מחדל הנתבעת, נמנעה ממנו האפשרות להשתמש בזרע מוקפא ולהוליד ילדים נוספים.

2.       הנתבעת התגוננה בטענה כי במקרה דנן לא היה טעם בשימור והקפאת זרע בשל מצבו הבריאותי של התובע - חום גבוה הפוגם באיכות הזרע. עוד לטענתה, התובע הגיע לבית החולים עם אבחנה של לוקמיה חריפה והוחל בטיפול כימותרפי דחוף ומציל חיים, והיא נהגה נכון נוכח דחיפות הטיפול.

3.       הנתבעת הגישה את הבקשה דנן לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנותה. לטענתה, חלפו למעלה מ- 10 שנים מהמועד בו אירע הנזק ועד להגשת התביעה, שכן הנזק  אירע בעת קבלת הטיפול הכימותרפי בחודש פברואר 1994.  כן חלפו לטענתה למעלה מ - 7 שנים ממועד גילוי הנזק. לטענתה, התובע גילה את הנזק, לכל המאוחר, במועד בו נודעו לו  התוצאות השליליות של בדיקות שעבר ביום 1.2.96 ואשר העידו על עקרות. לטענתה, הפגיעה שהתגלתה במועד זה הינה משמעותית ולפיכך, בהתאם להלכה לפיה אין להמתין עד להתגבשות מלוא הנזק, מועד זה הינו יום גילוי הנזק. מועד זה, לטענתה, הוא גם המועד בו נודע לתובע הקשר הסיבתי בין הטיפול הכימותרפי לבין העקרות. 

4.       התובע מתנגד לבקשה. לטענתו, הנזק בגינו הוגשה התביעה הינו העקרות, היינו - פגיעה צמיתה בפוריות, ונזק זה אירע במועד מאוחר לקבלת הטיפולים הכימותרפיים.  לטענתו, אין לדעת בדיוק מתי אירע הנזק שהוביל לעקרות, ויש לקבל את חוות הדעת מטעמו בה העריך המומחה מטעמו כי מועד קרות הנזק הוא בשנת 1998.

          עוד לטענתו, יש להכריע בטענת ההתיישנות על פי מועד גילוי הנזק. לטענתו, אף שבבדיקות חוזרות ונשנות משנת 1996 נמצאה פגיעה בתאים המייצרים זרע (להלן: " תאי הזרע"), רופאיו הסבירו לו כי באופן רגיל לאחר טיפול כימותרפי, מתאוששים תאי הזרע תוך תקופה של 5 עד 7 שנים, ורק לאחר קבלת תוצאות שליליות בבדיקה חוזרת בשנת 2004, התברר כי הפגיעה בתאי הזרע היא בלתי הפיכה. בנסיבות אלה, לטענת התובע, הוא לא יכול היה לגלות את הנזק במועד מוקדם יותר. לפיכך, לטענתו, יש למנות את תקופת ההתיישנות ממועד הגילוי - הוא מועד הבדיקה ביולי 2004.    

דיון

5.       תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: " חוק ההתיישנות") לגבי תביעות שאינן במקרקעין, עומדת על 7 שנים ממועד לידת עילת התביעה (ראה סעיפים 5 ו- 6 לחוק ההתיישנות). התיישנות זו הינה התיישנות דיונית בלבד, ואין היא מאיינת את זכותו המהותית של התובע.

6.       לגבי מועד לידת התביעה בתביעות נזיקין, כבמקרה הנדון, קיימת הוראה מיוחדת בסעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: " הפקודה") הקובע כדלקמן:

          "לענין תקופת התיישנות בתובענות על עוולות - "היום שנולדה עילת התובענה" הוא אחד מאלה:

                   (1)     מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל;

                   (2)     מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק".

7.       כלל הגילוי שבסעיף 89(2) לפקודה, מהווה הוראה מיוחדת הדוחה את תחילת מירוץ ההתיישנות עד למועד גילוי הנזק, ונעדר הוא את ההגבלות המצויות בכלל הגילוי שבסעיף 8 לחוק ההתיישנות, לפיו נדחית תחילת תקופת ההתיישנות אך ורק מקום בו - "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן..." - בכך, מקל סעיף 89 עם התובע, לעומת סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

          עם זאת, סעיף 89 (2) לפקודה מקשה על התובע בהיבט אחר. הסעיף חוסם לחלוטין תביעה המוגשת בגין נזק שאירע יותר מעשר שנים טרם הגשתה, וזאת, אף בנסיבות בהן טרם חלפה תקופת ההתיישנות ממועד גילוי הנזק ("אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק").

8.       בע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת היישוב חברת לביטוח פ"ד נד (2) 535(2000), להלן -  פסק דין המאירי), נדון היחס שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 (2) לפקודה. נקבע כי שתי ההוראות חלות במקביל ובמצטבר, תוך שהוראת סעיף 89 (2) לפקודה גוברת על הוראות חוק ההתיישנות בהתייחס להתיישנות בגין רכיב ה"נזק" בלבד, וחלה במקביל לה, ביחס ליתר רכיבי עילת התובענה. לפיכך,  נקבע כי מחסום עשר השנים לא יחול כאשר טרם חלפה תקופת ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות, לגבי רכיבי התביעה שאינם עוסקים בנזק (לדוגמא, אם טרם התיישנה התביעה ממועד גילוי הקשר הסיבתי). ראה:

          "הוראת סעיף 8 ממשיכה לחול בעיקרה גם על תובענות בגין עוולות שבהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. אולם במקום שבו הוראת סעיף 89(2) לפקודה חורגת מן ההסדר הכללי, דוגמת ההוראה בדבר "מחסום עשר השנים", גוברת היא על ההסדר הכללי. ...סעיף 89(2) לפקודה קובע כלל השעיה מיוחד של ההתיישנות לגבי גילוי מאוחר של נזק בעילות נזיקין. הוא איננו חל על גילוי מאוחר של יסודות אחרים של עילת התביעה. במקרה של גילוי מאוחר של הנזק הוא מקים מחסום של זמן שאינו קיים לגבי גילוי מאוחר של יסודות אחרים" (פסק דין המאירי עמ' 547).

          פועל יוצא הוא כי בתביעות נזיקין, להבדיל מתביעות אחרות, תתיישן התביעה בחלוף עשר שנים ממועד קרות הנזק, אף אם טרם חלפו 7 שנים ממועד גילוי הנזק.

מן הכלל אל הפרט