החלטה בתיק בשא 151053/06

1.         ביום 10.1.06 הוגשה בקשת המבקשת, אשר איננה אלא ערעור שומת הייטל השבחה, כאמור בסע' 14 לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה- 1965 (להלן: "התוספת"), על דרישת תשלום הייטל השבחה לענין חלקה 34 בגוש 6167, שהמבקשת הינה בעליה. יחד עם בקשה זו הוגשה אף הבקשה שבפני (בש"א 151053/06), הדנה בהארכת מועד להגשת הערעור הנ"ל, על אף שכותרת הבקשה הינה "בקשה להארכת מועד להגשת תובענה - המרצת פתיחה". תמהני מדוע מתעקשת המבקשת להותיר את כותרת הבקשה כפי שנרשמה על אף החלטת בית המשפט המחוזי בת"א יפו בהמ"פ 558/04 ודחיות ערעור המבקשת על החלטה זו בע"א 2486/05 (ראה נספחים ב' ו-ג' לתגובת המשיבות לבקשה להארכת מועד), המהווים מעשה בית דין בנושא זה.

2.         על מנת להבהיר את הדברים, אצטט עתה מהחלטת כב' הש' (בפועל) ש. ברוך בה"פ 558/04 הנ"ל, שם מתאר כב' השופט את השתלשלות העניינים שבגינה הוגש ערעור היטל השומה שבפני (בש"א 151044/06). יש לציין כי החלטה זו ניתנה בהליך בו המבקשת והמשיבות היו הצדדים לו והערעור על החלטה זו נדחה, כך שהמבקשת לא תשמע בכל טענה כי תיאור העובדות אינו מקובל עליה.

כותב כב' הש' ש. ברוך כדלקמן:

" אין חולק כי המבקשת היא הבעלים של החלקה ביחס אליה מתבקשת ההצהרה. אין חולק כי בשלב מסוים החלה מתגבשת תוכנית להפוך את השטח בו מצויה החלקה משטח חקלאי לשטח מגורים, אין גם מחלוקת כי שינוי שכזה מחייב הטלת היטל השבחה על הבעלים. הויכוח, מטבע הדברים, הוא בשאלת הכסף, דהיינו סכום היטל ההשבחה שיוטל על המבקשת כמו גם הבעלים האחרים.

ביום 17.3.99 נחתם בין המבקשת למשיבות (כמו גם יתר בעלי הקרקע) הסכם שאמור היה להסדיר את כל נושא השומה שלפיה ישולם היטל ההשבחה.

על פי ההסכם, אמורים היו הצדדים למנות שמאים, השמאים היו אמורים לגבש שומה מוסכמת, הכל כמפורט בהסכם (שאף כלל סעיף בוררות, שבינתיים עבר מן העולם מאחר ונחתמו הסכמים נוספים).

הצדדים מינו שמאים מטעמם, על מנת שאלה ינהלו את המו"מ. יודגש, שההסכם נחתם עוד בטרם ניתן תוקף לתוכנית המשביחה. נתון זה עומד בבסיס חלק לא מבוטל מטענותיו של עו"ד וינברג כנגד הטענות המקדמיות.

בהמשך הדרך, בחלוף שנתיים ויותר ממועד חתימת ההסכם הראשון, ביום 25.7.01, נחתם הסכם נוסף בין הצדדים, הסכם שבמסגרתו התחייבו בעלי הקרקע לשלם מקדמות על חשבון היטל ההשבחה, מקדמות שאכן שולמו ובכלל זה על ידי המבקשת עצמה. בין הצדדים נחתם הסכם שלישי, שהפעם כבר לא נחתם על ידי המבקשת שלפני, שאמור היה להסדיר פעם נוספת את נושא היטל ההשבחה כשההסכם השלישי כבר נחתם לאחר פרסום התוכנית.

אני מסכים עם עו"ד וינברג, כי אין לראות בתשלום ששולם על פי ההסכם השלישי משום ויתור של המבקשת על טענותיה, באשר היא שילמה את הסכום שאינו שנוי במחלוקת, כפי חובתה.

השאלה היא כאמור, מהי המשמעות של אותם הסכמים, מהי המשמעות של העובדה ששני ההסכמים הראשונים נחתמו עוד בטרם פורסמה התוכנית והאם בכך יש כדי להושיע את המבקשת ולאפשר לה נקיטת ההליך בתובענה דנא, כפי טענתה או שמא יש לראות בהליכים כפי שבוצעו משום הליכים על פי הוראות החוק והתוספת, שאז מנועה היא מלטעון כנגד ההליכים מחד ומנגד מחויבת היתה לנקוט בהליך של פניה לבית המשפט השלום מכח הוראות החוק והתוספת השלישית".

            ובהמשך:

"...אין חולק שהתוכנית (התוכנית המשביחה לגבי החלקה הנ"ל - ד.מ.) אושרה ביום 19.9.02, וחוות דעת של השמאית בוגין, שעליה מבוסס סכום ההשבחה העדכני והאחרון הנתבע מהמבקשת, הינו על פי ההסכם מחודש נובמבר 2002, שאימץ קביעה של השמאית בוגין, כמתואר באותו הסכם".

            כלומר, עניננו בתוכנית משביחה לגבי החלקה 34 הנ"ל, שאושרה על ידי המשיבה 1 בספטמבר 02'  ושומת ההשבחה וההיטל נקבעו על ידי השמאית בוגין עוד בחודש נובמבר 02'. על כן, עלפי האמור בסע'  14(ג) לתוספת, את טענות המבקשת כנגד השומה והייטל ההשבחה יש להעלות בערעור, וזאת בנקודה משפטית בלבד, ובמועד הקבוע שם, דהינו - תוך 45 יום, בפני בית המשפט השלום באזור בו נמצאים המקרקעין.

            כשקבע בית המשפט המחוזי כי המבקשת מנועה מלהגיש את תביעותיה לבית המשפט המחוזי, כפי שעשתה, אלא שחייבת היתה לנקוט בהליך של פניה לבית המשפט השלום מכח הוראות החוק והתוספת השלישית, הרי ברור כי סמכותו של בית המשפט השלום הינה אך ורק בערעור כאמור בע"א 14(ג) לתוספת. כך אף קבע בית המשפט העליון בדחותו את ערעור המבקשת ובהפניית המבקשת לבית המשפט השלום.  גם אם אסבור אחרת, עדיין הדיון בפני הינו הערעור על הייטל ההשבחה, על פי החוק התוספת, לאור מעשה-בית-דין שבין הצדדים. כפי שנקבע בבג"ץ 7129/00 עידו דון יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פד"י נ"ד(5) 218, הרי חילוקי הדעות בענין הייטל השבחה יכולים שילבשו אך שני פנים - הראשון, בנושא עצם החיוב בהיטל השבחה, והשני - גובהו של ההיטל, דהיינו - אם היתה כלל השבחה עקב תוכנית פלונית ואם כן - מה שיעורה. שני עניינים אלו יתבררו בהליך הערעור שעל פי סע' 14 (ג) ולא בכל דרך אחרת (ראה שם, עמ' 221).

על כן, גם אם נכתבה כותרת הבקשה כתובענה הצהרתית לענין תוקפו של הייטל השבחה הנדרש מהמבקשת, למעשה המדובר בהליך של ערעור על פי סע' 14 (ג) לתוספת. מכאן שעל המבקשת היה להגיש את בקשתה, קרי- ערעורה, תוך 45 יום ממועד קבלתה את הדרישה לתשלום הייטל ההשבחה על פי התוכנית המשביחה שאושרה. השומה הוצאה בנובמבר 02',  ועל פי האמור בתגובת המשיבות - לה לא נשמעה כל הכחשה בתשובת המבקשת לאמור בתגובה - אזי כבר בתאריכים 20.11.02  ו- 30.12.02 נשלחו למבקשת דרישות תשלום על פי השומה, ותוכנה של השומה וגובה השומה היו ידועות לה היטב כבר אז.

על כן, טענת ב"כ המבקשת כי על אף כל האמור בהחלטת בית המשפט המחוזי ובהוראות החוק והפסיקה, עדיין התובענה שהוגשה איננה ערעור על פי סע' 14(ב) לתוספת, אינה ראויה להתיחסות.

לטעמי, צודק ב"כ המשיבות בדבריו בתגובתו (סע' 52) כדלקמן:

"נראה, על כן, כי הגשת התביעה אל בית המשפט המחוזי, שלא במסגרת ערעור היטל השבחה כמשמעותו בתוספת השלישית, נועדה על מנת לנסות ולעקוף את בעית המועדים כאשר המבקשת היתה מודעת לכך שאינה עומדת בהם ולא מקושי משפטי אמיתי (מכל מקום יצוין, כי ככלל, טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד)."