החלטה בתיק בשא 1499/06

1 .         בפני בקשת הנתבע (להלן: "המבקש") להורות לתובעת (להלן: "המשיבה") להפקיד ערובה להבטחת תשלום הוצאותיו, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד  -1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי") ועל פי סעיף 353א'  לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות").

2.         המבקש נסמך על סעיף 353א' לחוק החברות, לפיו, לטענתו, קיימת חזקה כי יש לחייב תובעת שהיא חברה, כל שכן חברה זרה, במתן ערובה. מהיות המשיבה חברה זרה, אשר לא ידוע על נכסים בבעלותה המצויים בישראל, מבקש הנתבע לקבוע כי קימת חזקה שלא יוכל להיפרע הימנה הוצאותיו, באם תדחה התביעה.

עוד מציין המבקש בבקשתו, כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, שכן המבקש איננו מתנגד לאכיפת ההסכם, אלא מעוניין באיזון תנאיו, כך שיובטח לו תשלום התמורה עבור המקרקעין, (בשווי של כ- 12 מליון דולר), תמורה שתשלומה לא הובטח בדרך כלשהיא בהסכם.

3.         מנגד טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף נוכח הוראת תקנות לביצוע אמנת האג בדבר פרוצדורה אזרחית, תשי"ד - 1954 (להלן: "תקנות האג"), הקובעות כי  בית משפט לא יחייב תובע זר, לרבות תאגיד זר, ליתן ערובה להבטחת הוצאות הנתבע. המשיבה טוענת כי הינה תאגיד זר השייך לארצות האמנה - איטליה, ועל כן אין לחייבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקש.

כן נטען כי תביעת המשיבה הינה לאכיפת  הסכם מקרקעין וכי באם תתקבל תביעה - הרי שיהיו לה נכסים בארץ, על אף שסביר כי במקרה זה לא יפסקו הוצאות לטובת המבקש. לעומת זאת, אם תדחה התביעה, הרי שעל פי הסכם המכר יהיה המבקש חייב להחזיר למשיבה תשלומי מיסים שזו שילמה עבורו בסך של 550,000 $, ודי בכך כדי להבטיח למבקש את הוצאותיו.

4.         בתגובתו ביקש הנתבע לדחות את ההפניה לתקנות האג, בנימוק כי המשיבה לא הגישה לבית המשפט כל מסמך היכול להעיד על כתובתה, וזאת בניגוד למתחייב מתקנה 9(2) לתקסד"א. יתרה מזאת, בתגובתה ציינה המשיבה כי הינה תאגיד איטלקי, אך ממסמכי רשם החברות עולה כי מקום התאגדות המשיבה הינו איי הבתולה הבריטיים,  אשר על כן תקנות האג אינן חלות עליה. עוד נטען כי המשיבה ניצלה את טעות המבקש בבקשתו (בה ציין כי מדובר בחברה המאוגדת באיטליה), ואף ביקשה להשרישה בחוסר תום לב. לטענת המבקש התנהגות זו של המשיבה, רק ממחישה את הצורך  בהפקדת ערובה.

המבקש מכחיש את הטענה כי אין מחלוקת שיהיה עליו להחזיר סכום של 550,00$ למשיבה, אם תדחה התובענה, ומפנה בעניין זה לכתב הגנתו.

5.         תחולתן של התקנות לביצוע אמנת האג:

            המשיבה מסתמכת כאמור, על התקנות לביצוע אמנת האג בדבר פרוצדורה אזרחית, תשי"ד - 1954, כבסיס להתנגדותה לבקשה לחייבה בהפקדת ערובה. לטענתה, בהיותה חברה זרה שנתאגדה באיטליה היא זכאית להנות מהוראות התקנות החלות עליה.

תשובת המשיבה לא נתמכה בתצהיר, וגם בכתב התביעה אין כל תשתית עובדתית לקביעה כי מדובר בחברה שהתאגדה באיטליה,  ואף ההיפך הוא הנכון.

            בגוף ההסכם עליו הושתתה התובענה צויין כי התובעת הינה חברה הרשומה באיי הבתולה הבריטיים, שם מצויים גם משרדיה. כך גם מופיעים פרטי החברה בתמצית רשם החברות, אשר צורף לתגובת המבקש.

            המבקש טען אמנם בבקשתו, בטעות, כי מדובר בחברה זרה שהתאגדה באיטליה, אך המשיבה איננה יכולה להיבנות מטעות זו, ומן הראוי היה כי לא תסתמך עליה, באם איננה נכונה.

דין הטענה לפיכך להדחות בהעדר בסיס עובדתי הולם.

6.         הבקשה לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה נסמכת כאמור על תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקובעת כי:

"(א) בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

וכן על סעיף 353א' לחוק החברות הקובע הוראה ספציפית באשר לתובעת שהיא חברה שאחריות בעלי המניות בה מוגבלת, ולפיו:

"הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם זכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות הענין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין."

7.         זכות הגישה לערכאות הינה זכות חוקתית שהוכרה בפסיקה, כנגזרת מחוקי היסוד (ראה רע"א 3899/04 - מדינת ישראל נ' שמואל אבן זוהר ואח' ואח' . תק-על 2006(2), 836 ,עמ' 844).

סעיף 353א לחוק החברות וכן סעיף 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, מקנים לבית המשפט שיקול דעת רחב לאזן בין זכות הגישה לערכאות, לבין האינטרס שבמניעת תביעות סרק, ע"י מי שתביעתו איננה מבוססת דיה וכאשר קיים חשש כי הנתבע לא יפוצה על ההוצאות שיגרמו לו במהלך בירור ההליך, לשווא.