החלטה בתיק בשא 14704/06

1.       המבקשים תבעו את המשיב בבית משפט זה (ת"א 432/06), ובתביעתם עתרו לסעד הצהרתי ולצו אכיפה בקשר למקרקעין כמפורט בסעיף 13 לכתב התביעה.

          המשיב (הנתבע בתיק העיקרי) התגונן כנגד התביעה והגיש תביעה שכנגד שבה עתר כדלקמן:

     "(...) להזמין הנתבעים (היינו, המבקשים דכאן. ע.ג.) לדין להצהיר כי ייפוי הכוח מיום 20.12.72 בטל וכן לחייב הנתבעים במאוחד ובנפרד לסלק ידם מהחלקה מעבר לממכר ולפנותה וכן לשלם לתובע דמי שימוש ראויים בסך של 3,500 ש"ח לחודש מ- 1.3.06 ואילך, ועד לפינוי בפועל".

          עתה לפני בקשתם של המבקשים לסלק את התביעה שכנגד על הסף הן מחמת התיישנות והן בשל כך ש "עילת התביעה שכנגד הוא הסכם למכירת מקרקעין בע"פ והיא נוגדת את סעיף 8 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969 ולכן אין עילה לתביעה שכנגד" (בש"א 14704/06).

2.       התביעה והתביעה שכנגד

          א.      המבקשים (התובעים, הנתבעים שכנגד) הגישו לבית המשפט את כתב התביעה המתוקן שבת"א 432/06.

                   בתביעתם עתרו המבקשים, בין היתר, להצהיר כי ביום 20.12.72 מכר המנוח נמר עלי פאעור (אבי המשיב דכאן. להלן- "המנוח") את זכויות הבעלות במקרקעין הידועים כגוש 19201 חלקה 24 (להלן- "החלקה") למבקשים 1-3 וכן למר אחמד שקור המנוח, אביהם של המבקשים 4-10.

                   כן עתרו המבקשים לכך שבית המשפט יקבע כי המנוח חתם ביום 20.12.72 על יפוי כח בלתי חוזר "לשם העברת החלקה משמו לשמות התובעים (המבקשים דכאן. ע.ג.)"  בפני הנוטריון הציבורי בעכו (להלן- "יפוי הכח"). (ס' 12(א) לכתב התביעה המתוקן).

          ב.       המשיב (הנתבע, התובע שכנגד) הגיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד. המשיב טען כי בשעתו נתן המנוח למבקשים "רשות שימוש הדירה לעבד 4 דונם לכרם ומכר להם לאחר מכן תמורת 5,000 ל"י 4 דונם בחלק המערבי צפוני של החלקה (להלן- "הממכר") (...)". (ס' 2(ב) לכתב תביעה שכנגד).

3.       טענות הצדדים

          א.      המבקשים טענו כי דין התביעה שכנגד להידחות מאחר ו "התביעה שכנגד התיישנה עקב חזקתם הייחודית של המבקשים כבעלים של החלקה מאז 20/12/1972 עד היום (34 שנים) ללא עוררין מצד המשיב ועקב העיבוד הרציף שלהם בחלקה מעבר לתקופת ההתיישנות".

          ב.       לטענת המבקשים מטרת התביעה שכנגד היא "(...) להצהיר על קיומו של הסכם בעל פה למכירת 4 דונם מהחלקה וסילוק המבקשים מ-22 דונם מהחלקה וקבלת פיצוי מהם על יסוד הסכם בעל פה שסותר את סעיף 8 לחוק המקרקעין".

          ג.       לעומתם טען המשיב כי התביעה שכנגד לא התיישנה מאחר והרשות שנתן המנוח (אבי המשיב דכאן. ע.ג.) למבקשים להשתמש בחלקה הינה רשות הדירה ולפיכך ניתן לבטלה בכל עת.

          ד.       המשיב הוסיף וטען כי "בית המשפט ככלל נזהר מלעשות שימוש בסמכותו למחוק ו/או לדחות תביעות על הסף, ואין ספק שהמקרה דנן אינו מקרה מתאים להפעלת סמכות זו (...)".

4.       דיון

          א.      לאחר עיון בטענות הצדדים ובמכלול נסיבות העניין הגעתי למסקנה כי מן הדין לדחות את הבקשה.

          ב.       המבקשים טענו כי התביעה שכנגד התיישנה "(...) עקב חזקתם הייחודית של המבקשים כבעלים של החלקה מאז 20/12/1972 עד היום (34 שנים) (...) ועקב העיבוד הרציף שלהם בחלקה מעבר לתקופת ההתיישנות. (ס' 1 לבקשה).

                    על אף היות הטענה האמורה טענה עובדתית לא ראו המבקשים לצרף לבקשתם תצהיר לאימות העובדות כאמור בתקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984 (להלן- "התקנות").

          ג.       הואיל והמבקשים לא צירפו תצהיר לאימות טענתם העובדתית בדבר "חזקתם הייחודית" במשך שלושים וארבע שנים בחלקה ועיבודה הרציף על ידם, הרי שדין בקשתם להידחות כבר מטעם זה לבדו.