החלטה בתיק בשא 146/05

בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב 2650/01). פסק הדין ניתן ביום 10.10.2004. ביום 16.11.2004 ניתנה החלטה לפיה תוקן פסק הדין. ניסיון להגיש ערעור נעשה ביום 12.1.2005, ובקשה להארכת מועד הוגשה ביום 14.1.2004.

העובדות הדרושות להכרעה בבקשה הן כמפורט להלן:

משיב 1 (להלן - מר לאונזון)  הגיש תביעה כנגד המבקשת (להלן - בתי מלון בע"מ) וכנגד המשיבה 2 (להלן - מלון טיילת). בתביעתו, עתר מר לאונזון שבית הדין יחייב את בתי מלון בע"מ ואת מלון טיילת, יחד ולחוד, בתשלום פיצויי פיטורים, יתרת דמי הבראה, והפרשי שכר.

כפי העולה מפסק הדין, מר לאונזון הועסק במלון "הטיילת" בתל אביב החל מיום 1.7.93.  בתחילה הועסק על ידי מלון טיילת, ובהמשך, החל מיום 21.10.00 הועסק על ידי בתי מלון בע"מ. ביום 10.11.00 הודיע מר לאונזון בכתב על התפטרותו עקב מצב בריאותו, תוך שהוא נותן הודעה מוקדמת בת חודש להתפטרותו.

בית הדין קמא קבע כי מקום עבודתו של מר לאונזון נמכר, כך שמלון טיילת חדל להיות מעבידו, ובתי מלון בע"מ נכנסה לנעליו. לפיכך, במועד התפטרותו, היה מר לאונזון עובד של בתי מלון בע"מ, והיא, כמעבידתו האחרונה, חייבת בתשלום זכויותיו הנובעות מעבודתו ומסיום עבודתו. בית הדין חייב את בתי מלון בע"מ לשלם למר לאונזון פיצויי פיטורים, הפרשי שכר ודמי הבראה, בסך של 94,319 ש"ח. יש לציין, כי בפסק הדין נמתחה ביקורת נוקבת על היחס לו זכה מר לאונזון משני מעבידיו, הן בעת חילופי המעבידים והן בסיום עבודתו. 

ביום 18.11.204 הגיש מר לאונזון ערעור על פסק הדין. בערעורו, השיג מר לאונזון על כך שבית הדין חייב רק את בתי מלון בע"מ בחיובים נשוא פסק הדין, וטען כי יש לחייב גם את מלון טיילת בחיובים על פי פסק הדין, למעט פיצויי הפיטורים. 

בד בבד עם הגשת הערעור הגיש מר לאונזון בקשה לתיקון טעות סופר בפסק הדין. בהחלטת מיום 16.11.2004 נעתר בית הדין לבקשה לתיקון טעות סופר, וקבע כי יש לחייב את מלון הטיילת, ביחד ולחוד עם בתי מלון בע"מ, בתשלום הפרשי השכר והוצאות משפט.

ביום 1.12.2004 הגיש מר לאונזון בקשה למחיקת הערעור, מהטעם שקבלת בקשתו לתיקון טעות סופר על ידי בית הדין האזורי מייתרת את הערעור.

בפסק דין מיום 5.12.2004 נמחק ערעורו של מר לאונזון.

נימוקי הבקשה הם:

ביום 12.12.2004 התקבל אצל ב"כ מלון בע"מ (הקודם) פסק הדין בו נמחק ערעורו של מר לאונזון.

הואיל ומר לאונזון הגיש ערעור על פסק הדין, לבתי מלון בע"מ היתה זכות להגיש ערעור שכנגד. לפיכך, יש לראות את מועד קבלת פסק הדין המוחק את ערעור מר לאונזון כמועד הקובע להגשת ערעור מטעם בתי מלון בע"מ.

לחלופין, יש ליתן ארכה להגשת ערעור לפנים משורת הדין, עקב חילופי באי כוחה של בתי מלון בע"מ.

המשיב התנגד לבקשה, מנימוקים אלה:

לא מתקיים במקרה הנדון טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור.

ערעור מר לאונזון לא התייחס כלל לחיובה של בתי מלון בע"מ, ולכן לא היתה לבתי מלון בע"מ זכות להגיש ערעור שכנגד.

בכל מקרה, המועד להגשת ערעור שכנגד הוא עשרה ימים ממועד המצאת הודעת הערעור, ומועד זה חלף עוד טרם נמחק הערעור ביום 1.12.2004.  יתר על כן. פסק הדין בו נמחק הערעור הומצא לבא כוחה הקודם של המבקשת כבר ביום 9.12.2004.

חילופי באי כוח המבקשת אינם מהווים טעם מיוחד להארכת מועד.

מלון הטיילת בע"מ לא הגיש תגובה לבקשה.

דין הבקשה להידחות, מנימוקים שיפורטו להלן.

למבקשת לא היתה זכות להגיש את ערעורה כערעור שכנגד: בכל הנוגע להגשת ערעור שכנגד, אימץ בית הדין הארצי לעבודה את המבחן שנקבע בבית המשפט העליון, בקובעו:

"בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה נקבע, איפוא, בעניין זה, בעקבות פסיקת בית המשפט העליון, הכלל כי ערעור שכנגד יוגש רק בעניין שהוא נשוא הערעור העיקרי. הווה אומר שרק אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי, רשאי המערער לערער עליהם במסגרת ערעור שכנגד ...בכל מקרה אחר, על משיב המבקש לטעון לשינוי פסק הדין שבערעור, להגיש מצידו ערעור, שאם לא יעשה כן - לא ידון בית הדין הדן בערעור הראשי בטענות שהעלה בערעור שכנגד.

דרוש איפוא קשר ישיר בין הנטען בערעור העיקרי לטענות שניתן להעלותן בערעור שכנגד".