החלטה בתיק בשא 1459/03

בשלב זה נדרש ביהמ"ש להכריע בעתירת הנתבע-בנק לאומי למשכנתאות, לסילוק  על הסף של התובענה שהגישו התובעים במסגרת ת.א. 7262/02.

כידוע, זכותם של תובעים להישמע נבחנת על פי הנטען בכתב התביעה ואולם, חרף מרכזיותה של זכות הגישה לערכאות, אין להתיר לתובע פתחון פה אם מסתמנת האפשרות, כי גם אם יוכח כל שנטען בכתב התביעה, לא יהיה זכאי התובע לסעד המבוקש על ידו.

על פי כתב התביעה, פעל הנתבע למכירת דירתם של התובעים ברח' יגאל אלון 11/3, בירושלים (להלן: "הנכס"), אשר זכויות התובעים בו, שועבדו לטובת הבנק להבטחת פרעון הלוואה שקיבלו התובעים מהנתבע לצורך רכישת הנכס.

עוד נטען, כי במסגרת הליכי כינוס, נמכר הנכס תמורת 280,000 $, בו בזמן שניתן היה למוכרו תמורת סך של 490,000$ לכל הפחות.

עוד נטען, כי התובעים פנו לבנק ואף הציעו תמורת הנכס סך של 490,000 $, אלא שפנייתם זו נדחתה.

על כן עותרים התובעים לסעד הצהרתי שלפיו הם פטורים מלשלם לבנק את יתרת כספי ההלוואה, לאחר ניכוי הסכום שהתקבל ממכירת הנכס וכן לחייב הבנק לשלם להם סך של 400,000 ש"ח, המהווים את יתרת הכספים להם היו זכאים התובעים אילו נמכרה הדירה לזה שהציעה בעבורה 490,000 $.

כאמור הבנק טען לסילוק התובענה נגדו על הסף, מחמת השתק, חוסר תום הלב ושימוש לרעה בהליכי ביהמ"ש.

לטענת הבנק, הליכי המכירה יצאו לדרך ואף זכו לברכתו של ראש ההוצאה לפועל, שבמסגרת תיק מימוש המתנהל בפניו, עתר הבנק למכירת הנכס ומשהושלם הליך המכירה מנועים התובעים מלטעון כנגדו, במיוחד לנוכח הזכות שניתנה בידם לנסות ולשנות את "רוע הגזירה" באמצעות פניה לראש ההוצל"פ, שלו, לטענת הבנק, הסמכות העודפת בכל הקשור להליך המכירה במסגרת מימוש שטר המשכון.

הבנק הוסיף וטען, כי פעל להגיש תביעה נגד התובעים בגין יתרת החוב שלא סולקה, אף לאחר מכירת הנכס. במסגרת ההליך הנזכר (ת.א. 2388/01) ויתרו התובעים על טענותיהם וניתן נגדם פסק דין ועל כן, מנועים התובעים מלשוב ולהישמע באותן טענות ששימשו אותם בהליך שנקט נגדם הבנק.

התובעים נתבקשו למסור תגובתם לבקשה ובמסגרת זו ביקשו לחקור את המצהירים שתצהיריהם שימשו בתמיכה לטענות הסף שעורר הבנק.

בדיונים שהתקיימו בפניי נחקר עו"ד גרטנר, ששימש כב"כ הבנק בהליך המימוש ואשר לפי בקשת זה האחרון מונה ע"י ראש ההוצל"פ ככונס נכסים לשם מכירת הנכס. בנוסף נחקר פקיד הבנק-המשיב, וכן נחקר התובע.

מחקירת פקיד הבנק עלה כי לא טיפל בענין באון אישי וכי ידיעתו נשאבת מעיונו במסמכים שונים שהוצגו בפניו.

באשר לחקירת עו"ד גרטנר, הרי שזו התמקדה רובה ככולה בהליכים שקדמו למכירת הנכס, ובפרט תהליך ידועם של התובעים, אם בכלל, בהליכים שננקטו נגדם ובאפשרות להציע הנכס למכירה לכל המרבה במחיר.

לאחר שנסתיים שלב החקירות, סיכמו ב"כ הצדדים טענותיהם בכתב.

לאחר שהוגשו הסיכומים ועוד בטרם פנה ביהמ"ש זה לתת החלטתו, התקבלה הודעה מטעם ב"כ הבנק לפיה, ביהמ"ש המחוזי בב"ש דחה בקשת רשות ערעור שהגישו התובעים אודות החלטת ראש ההוצל"פ לדחות בקשתם לביטול הליך המכירה.

המדובר בהחלטת סג"נ השופט הנדל, מיום 31/12/06, שניתנה בבר"ע 670/05.

במסגרת החלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי ניתן להותיר על כנה החלטת ראש ההוצל"פ לאשר מכירת הנכס תמורת סך של 280,000 דולר.

יצויין, כי במסגרת בקשת התובעים להרשות להם לערער על החלטות ראש ההוצל"פ, צורפו הרוכשים (ה"ה עיני) כמשיבים בהליך וביהמ"ש המחוזי הדגיש בהחלטתו, כי התובעים לא טענו מאומה כנגד הקונים אשר עשוי היה לחייב המסקנה, כי יש לבטל המכירה, במיוחד שעה שהרוכשים פעלו לקבלת החזקה בנכס וכי זה, משמש אותם למגוריהם מאז 05/02.

אמנם בהחלטתו קבע ביהמ"ש המחוזי, כי פועלו והתנהגותו של כונס הנכסים נבחן על פי סרגל מדידה אחר ממדידת התנהגות הרוכשים, ולו בשל חובת האמון המוגברת המוטלת לפתחו של כונס הנכסים בהיותו ידו המבצעת של ראש ההוצל"פ ואולם, ביהמ"ש המחוזי דחה למעשה השגות התובעים כנגד כונס הנכסים ואף סבר שאין בפיהם הסבר  מניח הדעת, מדוע רק במהלך שנת 2005, ביקשו לחלוק ולהשיג על פועלו והתנהגותו של כונס הנכסים בתקופה שקדמה למכירת הנכס דהיינו, אודות מהלכים שארעו במהלך שנת 2001.