החלטה בתיק בשא 14175/05

(בקשה לחיוב התובעות בהפקדת ערובה להוצאות העירייה)

1.         ביום 09.02.2005 הגישו המשיבות תביעה כנגד המבקשת, ובמסגרתה תבעו השבת סך של 2,500,000 ש"ח בגין תשלומי חובה שנגבו מהן ביתר ושלא כדין וזאת משום שעבודות הפיתוח המשרתות את המגרשים שרכשה התובעת 1 בוצעו על ידי חב' "חלמיש" ולא ע"י הנתבעת. על כן טוענות התובעות כי גביית היטלי הפיתוח ע"י הנתבעת מבלי שנשארה בפועל בהוצאות הפיתוח - הם הסכומים שעליה להשיב לתובעות.

2.         המבקשת טוענת כי מבדיקה שערכה, עולה כי קיים חשש ממשי, כי המשיבות, שהן חברות בעירבון מוגבל, יתקשו לשאת בהוצאות המשפט במידה ותידחה תביעתן, וזאת לאור ההתחייבויות בהיקפים אדירים המונחים לפתח המשיבות, והמהוות סיכון ליציבותן של המשיבות.

3.         המבקשת תומכת בקשתה זו בדו"חות רשם החברות מהם עולה כי המשיבה 1 שיעבדה כספים המגיעים לה מרוכשי דירות בפרויקטים שונים, ובכלל זה את זכויותיה ונכסיה במקרקעין נשוא התביעה שהגיה כנגד המבקשת וכן את כל השטרות, שטרי החוב, שטרי חליפין, שיקים וכל מסמכים אחרים שלמשיבות יש או תהיה זכות לגביהם.

4.         סעיף 353 א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999, כולל הוראה ספציפית ביחס להפקדת ערובה לשם הבטחת הוצאות הנתבע, מקום בו התובעת הינה חברה או חברת חוץ, כאמור:

            " הוגשה לבית משפט תביעה על ידי חברה או חברת חוץ, אשר אחריות בעלי המניות בה מוגבלת, רשאי בית המשפט, לבקשת הנתבע, להורות כי החברה תיתן ערובה מספקת לתשלום הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, ורשאי הוא לעכב את ההליכים עד שתינתן הערובה, אלא אם כן סבר כי נסיבות העניין אינן מצדיקות את חיוב החברה או חברת החוץ בערובה או אם החברה הוכיחה כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין".

5.         למותר לציין, כי בעבר נכללה הוראה בעלת אופי דומה במסגרת סעיף 232 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983, אולם היא בוטלה עם חקיקתו של חוק החברות. הצעת התיקון לחוק החברות כללה התייחסות להוספת סעיף 353 א'.

6.         אף תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, שעניינה במתן ערובה ע"י תובע, לתשלום הוצאות נתבע- קובעת:

            " (א) ביהמ"ש או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

            (ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא אם כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחייה, ואם נוכח ביהמ"ש או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע ליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות".

7.         אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519, היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. לאור זאת יש לבחון ראשית את סיכוייה של התביעה וכן את היכולת הכלכלית של התובעות.

8.         לעניין היכולת הכלכלית, הכלל הוא כי למעט חריגים אין להטיל ערובה להוצאות וזאת כדי לא לנעול את שערי בית המשפט בפני דלי אמצעים.

9.         לאחר חקיקתו של חוק החברות, נקבע כי גם כאשר מדובר בחברה, אין מקום לערוך הבחנה- בין יחיד לחברה לעניין היכולת הכלכלית, לאור העובדה שזכות הגישה לערכאות הוכרה כזכות חוקתית. [ראה: רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ. אורי ניב ואח' , פד"י נ"ד (2) 845]. רציונל זה מצוי גם בדבריו של השופט טירקל ברע"א 2241/01 נינה הופ נ. ידיעות תקשורת בע"מ ואח' (טרם פורסם), שם נאמר שביהמ"ש  מחויב לנהוג משנה זהירות בבוחנו את סיכויי התובע להצליח בתביעתו, "על מנת שלא יהיה בהחלטה משום חריצת דין בטרם עת" (וכן בגורן, שם).

10.       המשיבות טוענות כי הינן חברות מהשורה הראשונה, שאיתנותן הכלכלית איננה מוטלת בספק. כך עולה גם מתצהירו של מר עופר פואה, המשנה למנכ"ל המשיבה 1 וכן מתצהירו של מר יהודה כתב, מנהל המשיבה 2, החברות הינן מהמובילות במשק אשר עוסקות ביזמות נדל"ן ובעלת נכסים מניבים רבים.

11.       לטענת המשיבות בית המשפט קבע בבש"א 5472/05 גולן שאול נ' ל.נ.ע. גולן סחר ועבודות מיוחדות, בהקשרו של סעיף 353 א' כי: " כיוון שהמחוקק לא מצא לנכון לחייב את כל החברות להפקיד ערובה בכל המקרים בהם התובעת היא חברה, מתבקשת המסקנה כי על המבקש להצביע על יסוד לחשש שהחברה לא תוכל לעמוד בחיוב לתשלום הוצאות שיפסקו לטובתה". לדידן, המבקשת לא הביאה בבקשתה ראיות המלמדות על חשש ממשי שהמשיבות לא יוכלו לעמוד בתשלום הוצאות, וכבר מטעם זה דין הבקשה להידחות.

12.       בתגובה טוענת המבקשת כי הפסיקה בה בחרו המשיבות להאחז הינה סלקטיבית וסותרת את כוונת המחוקק ופסיקת בית המשפט. בנוסף, לדידה, העובדות הנטענות בבקשה נסמכות על רישומי רשם החברות ונטל ההוכחה בדבר יכולת הפרעון של המשיבות, מוטל על המשיבות ולא על המבקשת.

13.       בענייננו, המבקשת תמכה בקשתה על רישומי רשם החברות אשר מצביע כי על מרבית הנכסים קיימים שיעבודים.

14.       מהחקירה הנגדית, אשר נערכה ביום 08.05.2006 למר יהודה כתב ולגב' רינה רפפורט עולה כי על מרבית נכסי המשיבות חלים שיעבודים. אין בכך כדי להצביע על העדר יכולת פרעון של המשיבות, כטענתה של המבקשת, אותה אני דוחה. במיוחד התחזקתי במסקנתי זו מעדותם של מר כתב וגב' רפפורט.

15.       לעניין זה אצטט דברי מר יהודה כתב בעדותו מיום 08.05.2006, כאמור בעדותו: