החלטה בתיק בשא 14137/07

1.         תביעה כספית ע"ס 505,000 ש"ח להחזר יתרת חוב הלוואה מובטחת במשכנתא. ההלוואה ניטלה  ע"י המשיבים 2 עד 5 (להלן " החייבים העיקריים") בהסכם הלוואה שנחתם בינם לבין הבנק ב 19.9.97 (להלן " ההסכם").

2.         המשיב 6 כמו גם המבקש הנם מי שערבו לחובם של החייבים העיקריים, כלפי הבנק התובע. מדובר בהלוואה לצרכי דיור.

3.         בהיעדר בקשת רשות להתגונן או בקשה להארכת מועד להגשתה, ניתנו פסקי דין כנגד משיבים 2, 4, ו 6. לגבי המשיב 5 - האחרון הלך לעולמו  ומשכך, ניתנה הנחית הרשם  לתיקון כתב התביעה לגביו. המבקש ומשיבה 3 הגישו כל אחד בקשות רשות להתגונן, שטרם נדונו.

4.         בבקשה זו עותר המבקש (הערב הרביעי) לדחיית התביעה נגדו בעטיה של התיישנות.

5.         אין מחלוקת שהמבקש ערב לחוב , כאשר כתב הערבות נחתם ב 19.9.97.

טענות המבקש

6.         כתב הערבות נחתם לאחר התיקון  מתשנ"ב לחוק הערבות, תשכ"ז - 1967 (להלן " החוק"); ולפני התיקון מתשנ"ח לחוק.

7.         לאור מועד חתימת הערבות, סכום החוב לו ערב המבקש, ומטרת ההלוואה הרי שלפי התיקון מתשנ"ב לא נהנה המבקש ממעמד של ערב יחיד או מוגן, כהגדרת מונחים אלה בחוק.

8.         מכאן: יכול היה הבנק לתבוע המבקש מיד עם התגבשות החוב, שאיפשר נקיטת ההליך כנגד החייבים העיקריים. מועד זה היה לכל הפחות ב 98'. שכן כבר אז טען הבנק לפיגורים בהחזרי ההלוואה שהעמידו זכותו להעמיד יתרת ההלוואה לפירעון מיידי, ופתח תיק הוצל"פ. העילה נולדה מייד עם היווצר הפיגור בתשלומי החייבים העיקריים, ולכל המאוחר עם נקיטת ההליכים נגדם. לפיכך התיישנה העילה כנגד המבקש בשנת 2005. ותביעה זו הוגשה רק ב 17.5.07.

9.         המבקש מוסיף אף נימוקים התומכים בהגיונה של הבקשה לשיטתו, מן הפן המוסרי והכלכלי: הדירה לא מומשה עד היום. ככל שמשתהה הבנק בפעולתו למימוש הבטוחה (הדירה), ובהגשת תביעתו כנגד החייבים העיקריים והערבים הלא מוגנים - כך תופח חוב הריביות החריגות על ההלוואה. אף הערב הלא מוגן - אינטרס לו בפעולה זריזה של הבנק, ולו אף נגדו. ועיכובים שנגרמו במימוש הדירה, בודאי שאין בהם כדי להאריך תקופת ההתיישנות. המבקש אף מוסיף וטוען כי מאי מימושה של הבטוחה עד היום, יש ללמוד שהבנק נתן הלוואה ברשלנות רבתי, כנגד נכס חסר שווי.

10.        כך, גם אלמלא דינה של התביעה סילוק על הסף מטעמה של התיישנות - מן הדין היה לבצע "ניכוי רעיוני" של שווי הדירה שטרם מומשה, ושל ההפרש "בתפיחת החוב"  כתוצאה מהשתהות הבנק ומרוץ הריבית החריגה. אקדים ואומר כי אין בדעתי להתייחס לטענה אחרונה זו שממילא אין עניינה בסילוק על הסף, ואף אין היא מקימה טענה שראויה ויכולה להתברר במסגרת דיונית זו.

טענות הבנק המשיב

11.        אף הבנק אינו טוען בתגובתו כי עסקינן בערב יחיד או מוגן.

12.        החייבים העיקריים הפקידו תשלומים לחשבון הלוואה עד אפריל 2005. בשנת 98' אכן פתח הבנק נגדם  תיק המימוש בהוצאה לפועל, לאור פיגורים בהחזרי ההלוואה. אמנם צברו הם פיגורים מעת לעת, ולפיכך לא נסגר תיק המימוש שנפתח נגדם. אלא שרק ב 2005 נולדה עילת התובענה.  שכן רק באפריל 2005 כאמור הפסיקו החייבים לשלם את חובם למשיב, וביולי 2005 עוד נתן המשיב 4  הוראת קבע לחיוב חשבונו. גם ב 2006 עת חודשו הליכי המימוש, פנה המשיב 4 וביקש לפנות לוועדה הבינמשרדית כדי להסדיר החוב. הוא חידש הוראת הקבע ולכל הפחות יצר מצג בפני הבנק כאילו בכוונתו להמשיך ולפרוע החוב.

מרוץ ההתיישנות  מתחיל לא לפני היום בו חדלו החייבים לשלם כספים בגין ההלוואה, כך טענת הבנק. לפיכך החל מרוץ ההתיישנות כנגד הערב אך בשנת 2005. ממילא מובן כי התובענה לא התיישנה.

לשם תמיכה בטענות אלה צירף הבנק דפי חשבון מ 1998, דיווח על הוראת קבע לחיוב חשבונם של המשיבים 2-3  מ7/05, ומכתב  ב"כ הבנק שפתח תיק ההוצאה לפועל (המכתב מרכז תשלומים שביצעו האחרונים לתיק המימוש בהוצאה לפועל מ 10/01 עד 12/03; תשלומים שעלו כדי סך נומינלי של 51,900 ש"ח); פניות לוועדה הבינמשרדית, והחלטת הועדה הבינמשרדית מ 5/06 שהאריכה תוקף החלטה קודמת מ 11/04, בכפוף לתשלום חודשי כולל לפי הסדר פריסה.

הבנק הפנה למספר פסקי דין:

ת.א. 3741/02 (שלום ראשל"צ) בנק לאומי למשכנתאות נ' מליחי רבקה:  באותו מקרה החל הבנק לנקוט באמצעים לגביית החוב ב 92', העמיד ההלוואה לפירעון מיידי ופתח תיק מימוש בהוצל"פ ב 96'. שם נקבע כי תשלומים שונים שהמשיכה החייבת לשלם עד שנת 2000  על חשבון חוב ההלוואה, מהווים ביצוע מקצת הזכות, שכמותו כהודאה במקצת הזכות, במובן סעיף 9 לחוק ההתיישנות. לפיכך מתחיל המרוץ מיום שחדלה החייבת לשלם כספים בגין ההלוואה.