החלטה בתיק בשא 14118/05

המשיב הגיש תביעה בסדר דין מקוצר בגין יתרת חוב שנצברה בחשבונה של חברת נסיעות ספלנדיד בע"מ (להלן: "החברה") אשר נמצאת בהליך פירוק זמני .

המבקש וכן המנוח מר משה מן ז"ל, אשר היו בעלי עניין בחברה, ערבו לחובותיה בהתאם לכתב ערבות מתחדשת ללא הגבלה בסכום, ולפי תנאי ערבותם נטען כי הם חייבים במלוא החובות שחבה החברה למשיב. יש לציין כי יורשתו היחידה של המנוח משה מן ז"ל הגישה בקשת רשות להתגונן וניתנה לה הרשות כמבוקש.

לפי האמור בכתב התביעה, נותרה החברה חייבת למשיב סך של 18,393,711.45 ש"ח והמשיב בחר להעמיד את סכום התביעה משיקולי אגרה על סך של 10,000,000 ש"ח בלבד.

המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן ובבקשתו טוען כי מאחר והחברה הינה בהליך פירוק וטרם מומשו נכסי החברה, לא בשלו התנאים לקבוע את גובה חובו למשיב.

עיסוקה של החברה היה השכרת רכבים בשיטת ליסינג מימוני ותפעולי.

החברה קיבלה אשראי מהמשיב ביחס לבטחונות שהעמידה למשיב והמשיב היה בודק מעת לעת את שוויים של הרכבים וכנגזרת מכך קבע את גובה האשראי שהוענק לחברה ובמקרה של חוסר בטחונות היה דורש מהחברה לשעבד רכבים נוספים לשם הגדלת הבטחונות.

לדברי המבקש, בסמוך למועד הפירוק היו משועבדים לטובת המשיב בלבד כ- 300 רכבים כשמחיר מחירון מוצע של כל רכב הוא כ- 50,000 - 60,000 ש"ח וכי התקבולים עם מימוש הרכבים, יהיו גבוהים הרבה יותר מהתזרים העתידי שהיה מעוגן בחוזה הליסינג, ורק בסופו של הליך מימוש הרכבים ו/או הליך הפירוק, ניתן יהיה לקבוע אם בכלל נותר חוב לחברה כלפי המשיב ומכאן אם בכלל קיים חוב של המבקש כלפי המשיב.

טענה שהעלה המבקש הינה כי המשיב הפר חובות המוטלות עליו על פי הדין וגרם לחברה לנזקים אשר הביאו להתמוטטותה הכלכלית ולכל הפחות החישו את ההתמוטטות וזאת ע"י הפעלת לחץ כבד ורציף, הקטנת אשראי חד-צדדי, פעולות רטרואקטיביות ושינויים חד-צדדיים של תנאי הריבית וכל אלה הביאו לקריסתה או החשת קריסתה של החברה.

המבקש טוען כי בשל הליך הפירוק אין לו גישה למסמכי הבנק הרלבנטיים ואין ביכולתו בשלב זה לבסס חלק מטענותיו כלפי הבנק.

המבקש טוען כי במשך תקופה ארוכה מחה לפני נציגי המשיב, לרבות מנכ"ל הבנק, על שינוי תנאים באופן חד-צדדי ורטרואקטיבי, אולם המשיב לא נענה לבקשותיו והביא לפירוק החברה.

המבקש טוען כי פנה בדרישה להמצאת מסמכים ולא נענה וכן ביקש לחייב את המפרק לבצע את הבדיקות הנחוצות בכל חשבונות הבנק.

המבקש אינו מתכחש לחתימתו כערב, אולם טוען כי החוזה שעליו חתם הינו חוזה אחיד וכי תנאי מימוש הערבות ותנאי הריבית המפורטים בו הינם "תנאים מקפחים" ב"חוזה אחיד".

לאור האמור מתבקש בית המשפט ליתן למבקש רשות להגן.

המבקש נחקר על תצהירו ובחקירתו מציין כי כאשר החברה ביקשה לרכוש רכב, היה נותן המשיב מימון כספי לרכישה והחברה היתה משעבדת את אותו רכב לטובת המשיב.

המימון שהוענק על ידי הבנק נע בין 75% ל- 80% מערך הרכב. כמו כן אישר בעדותו, כי לעתים היתה החברה משעבדת רכב משומש על מנת לקבל אשראי נוסף או לצורך השלמת בטחונות.

השעבוד של הבנק היה מוטל על הרכב, פוליסת הביטוח וחוזה הליסינג.

המבקש הודה בעדותו, כי אם שווי הבטחונות היה גבוה מסכום ההלוואות, היה המשיב משחרר משעבוד מכוניות בגובה עודף הבטחונות ויכול שהחברה היתה משעבדת את אותם רכבים ששוחררו משעבוד המשיב לבנק אחר בגין אשראי נוסף, מבלי שבאופן פורמלי נעשתה הסרה של שעבודים ברשם המשכונות ובמצב זה אומר המבקש:

 " ולא עשינו התאמת השעבודים הרשומים לחוזים שנעשו עם הבנקים. בערך ב- 2004, אולי 2003, הבנקים התחילו להיות ערניים לזה והתחלנו לעשות סדר בעניין וזה לקח זמן... בחוכמה לאחר מעשה, ברור שעסקה כזו צריכה להיות ממומנת מול תזרים מזומנים ולא לפי שווי אוטו, העניין שבמשך שנים הבנקים לא עבדו כך".

ניתן לסכם את טענותיו של המבקש בשלושה: