החלטה בתיק בשא 13966/06

לפני בקשה לסילוק התביעה על הסף, בין היתר, מפאת העדר סמכות עניינית, מעשה בית דין, מניעות, אי מיצוי הליכים ואי צירוף צדדים רלבנטיים.

כתב התביעה עוסק במספר סוגיות עובדתיות הקשורות להליכי התכנון של תכנית שינוי מתאר מס' רח/2110, שננקטו לצורך איחודם וחלוקתם של המקרקעין הכלולים בתחומה-

1.      בהתאם לסעיף 122 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), נערכה טבלת איזון שהיתה אמורה לבטא חלוקה יחסית נכונה של מלוא הזכויות במקרקעין (נספח י"ג לבקשה). המשיבים טענו, כי בטבלת האיזון נפלו פגמים מהותיים אשר בגינם לא נשמר יחס הזכויות הנדרש והזכויות שיוחסו להם הוערכו בשווי הגבוה בהרבה מעל לשווין הריאלי (וכל זאת גם לאחר שהוכנה טבלת איזון מתוקנת, לאור התנגדות המשיבים לתכנית המקורית). בגין רכיב עובדתי זה עתרו המשיבים להורות למבקשת מס' 1 לשלם להם הפרשי איזון.

2.      המשיבים טענו כי על פי התכנית רח/2110 הופקעו מעל ל-40% מהמקרקעין שהיו בבעלותם, ללא תשלום פיצויים. בהתאם לכך, עתרו המשיבים להורות למבקשת מס' 1 לפצות אותם בגין השטח החורג שהופקע (מעבר ל-40%), וזאת על דרך תשלום פיצויים או או השבת שטח בשווי זהה.

3.      המשיבים טענו כי הפקעת שטח מסויים לצורך "אזור ספורט מיוחד", אינה מהווה הפקעה לטובת מטרה ציבורית מותרת או ידועה מכוח חוק התכנון והבנייה. לפיכך, טענו המשיבים כי הם זכאים לפיצוי באופן יחסי לשיעור זכויותיהם בשטח זה.

4.      בנוסף, נטען בכתב התביעה כי לצורך ההליכים שהתנהלו כנגד המבקשות לצורך תיקון טבלאות האיזון, הוצאו הוצאות כספיות רבות, שיש לחיייב את המבקשות בתשלומן.

במסגרת הליכי אישור התכנית הוגשו התנגדויות שונות, בין היתר מטעם המשיבים, שנדונו על ידי רשויות התכנון. בסופו של דבר (ולאחר סיום הדיון בשתי עתירות מנהליות כנגד מתן תוקף לתכנית), פורסמה התכנית ברשומות למתן תוקף מיום 5/1/04.   

בכתב התביעה עתרו המשיבים לקבלת סעדים כספיים בגין רכיבים אלה, בסכום כולל של עד 4,500,000 ש"ח. בנוסף, עתרו המשיבים להצהיר כי קיימת להם זכות לקבל את החלק היחסי שנלקח מהם בשל חלקם היחסי במימון הוצאות תכנית המתאר.

במסגרת בקשתן, הביעו המבקשות את עמדתן העובדתית בנוגע למסכת האירועים הרלבנטיים לתביעה, וטענו כי לאור אופן התנהלות הדברים בפני רשויות התכנון, לא אמורה להיוותר למשיבים כל טענה כנגד התכנית או כנגד טבלת האיזון.

המבקשות טענו, כי המשיבים ויתרו על כל טענה בנוגע לתכנית או לטבלת האיזון, ולכן הם מנועים מלהשיג בשלב זה על תוצאת התכנית.

לעומתן, טענו המשיבים, כי בשום שלב הם לא התכוונו לוותר על איזון יחסי ראוי של הזכויות במגרשים, ואין מקום לטענה בדבר מניעות כלשהי מצידם. 

המבקשות מסתמכות בטענותיהן על מכתב מיום 12/3/03 שהפנתה ב"כ המשיבים לגב' אפרת חובשי, הממונה על מחלקת בניין עיר בועדה המקומית לתכנון ולבנייה רחובות (נספח ל"א לבקשה), בו נעשה ניסיון להשיג הסכמה כלשהי בנוגע לאופן עיצוב התכנית, ונאמר בו, בין היתר, כי-

"מרשיי סבורים שבהקצאת הזכויות האמורות, אין כדי להוות מענה להיקף הזכויות לו הם זכאים, ביחס להיקף הזכויות שהוקצו לבעלים אחרים בתחום התכנית. עם זאת, במטרה להביא את הליכי התכנון הממושכים ביותר לסיומם, קיבלו מרשיי הצעת הח"מ לקבל "הדין"...".

מנוסח הדברים, ניתן להסיק כי אכן מדובר בניסיון להשגת הסכמה ללא כל התחייבות מצד המשיבים לויתור עתידי על זכויותיהם, ובהתאם לכך אין מקום לקבוע, בהסתמך על המכתב, כי קמה מניעות כלשהי מצידם להשיג על התכנית כעת.  

המבקשות טענו, שבעבר הוגשו שתי עתירות מנהליות מטעם שניים מבעלי הזכויות ובשתיהן המשיבים צורפו לה כצד - עת"מ 1209/03 הוגשה מטעם מר משה תמר, שלבסוף קיבל את המלצת בית המשפט ומחק את העתירה, ועת"מ 1122/03 הוגשה מטעם מר נתנאל שוקרי, והיא נדונה לגופו של עניין ונדחתה. לטענת המבקשות, עתירות מנהליות אלה, שדנו בנשוא התביעה הנוכחית, מגבשות מעשה בית דין כנגד תביעתם של המשיבים (שכאמור, היו צד להן).

המשיבים טענו, כי שתי העתירות המנהליות שנדונו בעבר, הוגשו על ידי בעלי זכויות אחרים, ואילו המשיבים עצמם רק צורפו כמשיבים להן. למעשה, עתירות אלה התייחסו לאי סדרים בהליך התכנוני שקדם לאישור התכנית, בעוד שהתביעה הנוכחית עוסקת בהשלכותיה של התכנית. לפיכך, לא מתגבש בענייננו העיקרון של מעשה בית דין.

כידוע, הרציונל העיקרי שביסוד הכלל של מעשה בית דין הוא מניעת הכרעות סותרות. מרציונל זה נובעות שתי מסקנות אופרטיביות -

(א)   מעשה בית דין יכול לחול גם כאשר אין זהות מוחלטת בין בעלי הדין בשני ההליכים, ובתנאי שקיימת קירבה משפטית ביניהם (ע"א 718/75 שרה עמרם נ' גד סקורניק, פ"ד לא(1) 29; ע"א 7401/00 יעקב יחזקאלי נ' מרדכי גלוסקה, פ"ד נז(1) 289).

(ב)     מעשה בית דין חל לא רק על סוגיות שנדונו בפועל בהליך הקודם או נטענו על ידי מי מהצדדים, אלא גם על סוגיות שבאופן פוטנציאלי ניתן היה לדון בהן בהליך הקודם, אך לאור אופן ניהולו על ידי התובע, הן נותרו ללא התייחסות עניינית (ע"א 4087/04 מוטי גורה נ' בנק לאומי בישראל בע"מ, תק-על 2005(3) 3036).

לצורך בחינת התגבשותו של מעשה בית דין בענייננו, קיימת רלבנטיות למהותן של שתי העתירות המינהליות שהוגשו, מידת מעורבותם של המשיבים בהן והנושאים שנדונו בהן.