החלטה בתיק בשא 13651/06

1.         ביום 2.12.02 ניתן פסק דין בתיק זה, על פיו חוייבה המבקשת לשלם למשיב 223,494 ש"ח. בערעור התווסף לסכום זה סך של 128,078 ש"ח, כשכל הסכומים כוללים שכר טירחה ומע"מ כחוק.

            אין מחלוקת כי הסכום שנפסק נמוך משמעותית מ-60% מגבול הסמכות של ביהמ"ש המחוזי ביום הגשת התובענה, אשר עמד על 1,000,000 ש"ח בשנת 97'.

ביהמ"ש התייחס לעניין האגרה בפסק הדין וקבע כדלקמן:

            "בנוסף תישא הנתבעת בשכ"ט עו"ד... וכן בהוצאות המשפט ומחצית מאגרת המשפט החלה על התביעה, בהתחשב בסכום הנפסק. יתרת האגרה (מעבר למחצית האמורה) תחול על התובע".

2.         המבקשת טוענת כי היה עליה לשאת במחצית האגרה לפי הסכום של תובענות לפיצויים בגין נזקי גוף בפני בית משפט השלום, ועל התובע לשאת ביתרתה, אולם גזברות ביהמ"ש שלחה אל המבקשת דרישת אגרה במלוא הסכום החל על תובענה לנזקי גוף המתבררת בפני בימ"ש השלום (בסכום של 6,899 ש"ח), ומתוך טעות שילמה זו את מלוא הסכום. לאחרונה קיבלה המבקשת דרישה לתשלום נוסף של 16,786 ש"ח, ומשלא שילמה סכום זה קיבלה הודעה על נקיטה של הליכי גבייה נגדה.

            לפיכך, מבקשת המבקשת להורות כי המבקשת אינה חייבת בתשלום נוסף בגין אגרה בתובענה זו, ולחייב את גזברות ביהמ"ש להחזיר לה סך של 3,449.50 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום ועד ההחזר בפועל.

3.         המשיבה 2 (להלן: המשיבה) מתנגדת לבקשה וטוענת כי החיוב לתשלום האגרה מוטל במועד פתיחת ההליך, ושיעורו נקבע בהתאם לסוג ההליך ולסוג הסעד המבוקש מביהמ"ש באותו שלב, תוך הפנייה לרע"א 2623/02 סיס עיצוב ריהוט ציבורי בע"מ נ. בזק בע"מ ואח', פ"ד נז (1), 717, ולבש"א 8656/98 (חיפה) מי עמי בע"מ נ. עמותת בית אל ואח' (לא פורסם), ניתן ביום 15.3.99).

            המשיבה מסכימה כי החלטתו של ביהמ"ש ניתנת לכאורה לשתי פרשנויות. האחת, כי המבקשת תשלם מחצית האגרה הכוללת החלה על התביעה בגין תביעה לפיצוים בגין נזקי גוף בביהמ"ש המחוזי, כאשר המילים "בהתחשב בסכום הנפסק" מהווה הנמקה מדוע חולק הסכום בדרך זו ואין לראות בכך הקטנת סך האגרה הכולל. השנייה, המוצעת על ידי המבקשת כי יש לחשב האגרה כאילו התנהל ההליך בבימ"ש השלום.

            הפרשנות השנייה מנוגדת לפסיקתו של ביהמ"ש העליון, ולכן יש לבחור בפרשנות הראשונה המקיימת את הוראות התקנות והפסיקה.

4.         המבקשת חוזרת וטוענת כי לו התכוון ביהמ"ש להטיל אגרה מלאה על פי ביהמ"ש המחוזי, כטענת המשיבה, לא היה מוסיף את המילים "בהתחשב בסכום שנפסק".

            ביהמ"ש התכוון להקל במשהו על התובע בנושא האגרה, אך בוודאי שלא התכוון להטיל על המבקשת לשלם אגרה, אשר המחוקק לא הטיל עליה, וספק רב אם מוסמך ביהמ"ש להטיל על מתדיין אגרה שהוא אינו חב בה על פי התקנות.

            דיון

5.         בתביעה לפיצויים בשל נזקי גוף חלה תקנה 6 (4) לתקנות ביהמ"ש אגרות התשמ"ח-1987 (להלן: התקנות) קובעת:

            "הסתיים הליך בפסק דין לחובת הנתבע...ישלם הנתבע את האגרה החלה בניכוי הסכום ששילם התובע לפי פיסקה (1)... וישפה את התובע על סכום האגרה ששילם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית."

תקנה 6 (ג) לתקנות קובעת:

            "...התנהל ההליך בבית משפט מחוזי, וסכום הפיצוי שנפסק או שבעלי הדין התפשרו עליו נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום ביום הבאת ההליך, ישלם הנתבע את האגרה כשיעורה בבית משפט שלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי." (להלן: הסעיף)

אכן, ככלל, יפורש הסעיף כנטען על ידי המשיבה, ובהעדר החלטה שיפוטית בעניין האגרה, יש ללכת בדרך המלך, דהיינו לפרש את הסעיף כלשונו וכרוחו.

            עם זאת, במקרים מסויימים, רשאי ביהמ"ש ליתן החלטות שיפוטיות לעניין האגרה, תוך בחינה של מכלול שיקולים, כפי שנקבע גם ברע"א 2623/02 הנ"ל: "אין אנו חולקים על כך שבמקרה מתאים יש לפרש את התקנות על דרך הצמצום אם יש בהן כדי להגביל את זכות הגישה לביהמ"ש."

6.         מן הכלל אל הפרט