ה"פ 8157-03-16 חמיידה נ' מדינת ישראל ואח'

1.בפני בקשת המבקש למתן צו הצהרתי על פיו ההסכמה הדיונית בת"א 14872-12-15 (להלן: "התביעה הראשונה"),מיום 15.12.15 אשר קיבלה תוקף של החלטה (להלן: "ההסכמה"), מבוטלת מחמת פגמים בהסכמה עצמה.

לטענת המבקש, הגיש את התביעה הראשונה ובמסגרתה, בקשתו לצו זמני למניעת עבודות גידור בתוך שטח המרעה המוקנה לו בו הוא עושה שימוש עשרות שנים. במהלך הדיון שהתקיים ביום 15.12.15,הודיעה לו באת כוחו דאז כי הוסכם שימונה מודד שיוציא מפת מדידה בדבר השטחים ובעקבות כך פורטה ההסכמה בפני ביה"מ. לטענת המבקש לא הבין את מהות ההסכמה וחשב שהמודד ימדוד את השטחים, אך שאין בכך הסכמה לתקפות הגבולות בהסכמי הרעיה המצויים בתשריטי ההסכמים שנחתמו עם המשיבה 3. לטענת המבקש, בעקבות בירור שערך, עלה חשד כי המפות בידי המשיבות אינן משקפות את מצב זכויות המבקש בשטח עשרות שנים וכי ההסכמה ניתנה מאחר שבאת כוחו ואף הוא לא הבינו "בקריאת מפות ו/או מיקום גבולות במפה לעומת אלה המצויות בשטח בפועל..." (מתוך סעיף 23 לבקשה).

המבקש טען כי מדובר בהסכמה שהושגה בחטף, בחוסר תום לב,תוך ניצול פערי מידע וחוסר הבנתו. המבקש הפנה לכך שכבר ביום 28.12.15 הוגשה בקשה מטעמו לחזרה מההסכמה ואולם, בקשתו נדחתה. לטענת המבקש בהתאם למפות מדידה שערך מודד מטעמו, קיים חוסר התאמה בין השטחים בהם הוא עושה שימוש בפועל שנים, לגבולות השטחים במפות המשיבות.

לאור האמור טען המבקש כי קיימת לו זכות לבטל את ההסכמה אשר הושגה בחוסר תום לב במהלך ניהול מו"מ (סעיף 12ב לחוק החוזים)ואף הושגה בטעות(סעיף 14 לחוק החוזים). המבקש אף הפנה לעילת ביטול חוזה מכוח עילת העושק (סעיף 18 לחוק החוזים).

2.המשיבות 1-3 (להלן: "המשיבות"),התנגדו לבקשה, הפנו להחלטת ביה"מ מיום 2.2.16 בתביעה הראשונה, אשר דחתה את בקשת המבקש לחזור בו מן ההסכמה וזאת גם לגופם של דברים וטענו כי ביה"מ אינו ערכאת ערעור על החלטותיו שלו. המשיבות הפנו לכך שהמבקש היה מיוצג בעת שהצדדים הגיעו להסכמה. המשיבות טענו כי בתביעה הראשונה, לא טען המבקש כלל כי התשריטים של שטחי המרעה שצורפו להסכמי הרעיה אינם נכונים וכי הוא עצמו צירף את אותו תשריט לתביעה הראשונה. המשיבות הפנו לכך שבדיון שהתקיים בבקשה לצו זמני, ביה"מ הפנה את תשומת לב המבקש לכך שלא צורפה לתביעתו מפת מדידה המצביעה על גבולות שטחי הרעיה שהוקצו למבקש. לטענת המשיבות, למרות שהנטל להוכחת טענותיו, היה מוטל על המבקש, הסכימו לחסוך זמן שיפוטי ולהוציא על חשבונן מודד אשר יבדוק את תוואי הגדר(אותה ביקש המבקש להסיר),ביחס לגבולות השטחים נשוא ההסכמים של המבקש ושל משיבה 4 ובעקבות כך הושגה ההסכמה. המשיבות טענו כי המבקש לא ביסס כל עילה לביטול ההסכמה ולא הציג תשתית עובדתית לטענות בדבר ניהול מו"מ בחוסר תום לב, טעות המקנה זכות לביטול הסכם, או לעושק. המשיבות טענו כי ההסכמה הייתה מפורשת וברורה ואף עלתה בקנה אחד עם עילת התביעה הראשונה אשר התבססה על הסכם הרעיה האחרון. המשיבות טענו כי ההסכמה הושגה לאחר דין ודברים ממושך באולם ביה"מ ומחוצה לו, כאשר המבקש נוכח ומיוצג.

3.המשיבה 4 התנגדה אף היא לבקשה ,הצטרפה לטיעוני המשיבות והפנתה להחלטה שכבר ניתנה במסגרת התביעה הראשונה בבקשת המבקש לחזרה מההסכמה.

דיון

4.ההחלטה אותה מבקש המבקש לבטל הינה הסכמה שקיבלה תוקף של החלטה. ההלכה ביחס למהות החלטה, או פסק דין, מסוג זה הינה כי ממוזגות בו שתי תכונות של פסק דין ושל הסכם. על המעשה השיפוטי רשאי צד לערער ואילו ביחס לצד החוזי, קיימת אפשרות לביטול, אם מוכח פגם מהותי המצדיק, על פי דיני החוזים, את ביטולו (ראה בעניין זה ע"א 4272/91 ברבי נ. ברבר פ"ד מ"ח 4 )699).

לטענת המבקש, יש להצהיר כי ההסכמה מבוטלת מחמת פגם חוזי בכריתתה. נטל ההוכחה להוכחת פגם בכריתה מוטל על הטוען לפגם.

5.לא מצאתי כי המבקש הוכיח פגם בכריתת ההסכמה ולא שוכנעתי כי מדובר בהסכמה המבוטלת מחמת טעות, או חוסר תום לב בניהול משא ומתן, או מחמת עושק.

ההסכמה אותה מבקש המבקש לבטל הושגה בדיון שהתקיים בתביעה הראשונה במעמד הצדדים ביום 15.12.15. יודגש כי לא היה מדובר בהסכמה שהושגה בחטף והצדדים שוחחו ארוכות באולם ומחוץ לאולם ביה"מ והגיעו להסכמה כדלקמן: