ה"פ 7619-04-16 בריק נ' נג'אר ואח'

זו החלטה בבקשה לסעד זמני, לאחר שביום 5.4.16 החלטתי שהבקשה שהוגשה לבית המשפט, שלא היה ברור אם היא תביעה עיקרית או בקשה לסעד זמני, היא בקשה לסעד זמני. הוגשה בקשה לתיקון הבקשה לסעד זמני, וביום 7.7.16 קבעתי שאני מוחק את הבקשה, כשהוצאות לחובת המבקשת ייזקפו בפסק הדין, והדיון יהיה בבקשה המקורית.

המבקשת טענה בבקשה שהלוותה למשיב 1, שהוא החייב, כספים בסך 400,000 ₪ ששייכים לה ולבעלה, ולהבטחת ההלוואה חתם החייב על הסכם הלוואה וכן נרשם משכון ברשם המשכונות בתאריך 22.4.13. לטענתה, החייב היה אמור להחזיר את ההלוואה תוך זמן קצר, אך לא עמד בהסכם ולא החזיר את הסכומים שקיבל. היא דרשה ממנו רבות להחזיר את הכספים אך לשווא, על כן, כתמורה לכספים שקיבל ולא החזיר, רכשה ממנו את הקרקע על פי הסכם מכר ויפוי כח בלתי חוזר. לטענתה, כשרצתה למכור את הקרקע התברר שהוטל עיקול על זכויותיו של החייב בקרקע. לטענתה אין לחייב זכות בקרקע כי היא רכשה בתמורה את כל זכויותיו של החייב בקרקע הנ"ל מבעוד מועד, ואף רשמה משכון בטרם הטלת העיקול הגובר על העיקול.

המשיב 2 הגיש תגובה שבה הודיע שהמשיבים הנכונים, הזוכים בתיק ההוצאה לפועל במסגרתו הוטל העיקול הם מר ריאד זועבי ותדלוק נעורה בע"מ. המבקשת טענה בסיכומיה שבמקרה זה אין תגובה מטעם המשיב 2. המשיב 2 אינו חייב להגיש תגובה, אלא רשאי לעשות זאת. ככל שהתכוונה המבקשת לטעון שיש לקבל את הבקשה בהיעדר תגובה מטעם המשיב 2, אני דוחה טענה זו, משום שאין חובה על משיב בבקשה להשיב לבקשה בכתב, ואי הגשת תשובה מטעמו אינה מזכה את המבקשת בקבלת בקשתה, בניגוד לאמור לגבי כתב תביעה בהיעדר כתב הגנה.

כפי שעולה מן הראיות בפניי, לא הוכיחה המבקשת כלל מי הטיל את העיקול ביום 19.10.15, במסגרת תיק הוצל"פ 10-09727-12-9, ועל כן לא הוכיחה שהמשיב 2 הוא המשיב הנכון. בתובענה העיקרית שהגישה ביום 5.6.16, כבר טענה המבקשת שהנושים בתיק ההוצל"פ הם ריאד זועבי ותדלוק נעורה בע"מ, שכלפיהם לא ביקשה דבר בבקשתה לצו זמני. די בכך על מנת לדחות את הבקשה לסעד זמני, משום שהמבקשת לא הוכיחה שהיא מבקשת את הבקשה כנגד המשיב האמיתי, שהטיל את העיקול. אבל לא מן הטעם הזה אני דוחה את הבקשה.  

כאמור, בבקשה נטען בין היתר שזכויות המשכון שנרשם לטובת המבקשת גוברות על העיקול שנרשם לטובת הזוכה בתיק ההוצאה לפועל. טוב עשה ב"כ המבקשת שנמנע מלטעון טענה זו בסיכומיו. על פי טענת המבקשת, היו לזכותה הלוואה ומשכון המבטיח אותה. לאחר מכן, רכשה את זכויות המשיב 1, שהוא אחיה, במקרקעין כנגד תמורת ההלוואה. דהיינו, לטענתה היא בעלת זכות להירשם כבעלת המקרקעין, ואינה עוד בעלת משכון. על כן השאלה שיש לדון בה היא האם הוכיחה המבקשת בראיות מהימנות, שאכן רכשה את המקרקעין מאחיה בתמורה להלוואה שניתנה על ידה לאחיה בסך 400,000 ₪. אין די בראיות לכאורה, אלא כמצוות התקנות, יש לבחון אם יש ראיות מהימנות לכאורה. מובן שכל קביעה בעניין זה נכונה לסעד הזמני בלבד, ואינה קביעה בתביעה העיקרית.

המבקשת נחקרה בפניי, ומלבד העובדה שאמרה "אני לא יודעת עברית" (עמ' 14 שורה 19), בעוד שהתרשמתי שהיא יודעת היטב עברית, בין היתר מכך שענתה לשאלות לפני התרגום, לא אמרה את האמת כולה בתצהירה, כאשר לא ציינה שהמשיב 1, החייב, הוא אחיה. היא נשאלה על כך בחקירה נגדית וטענה שהדבר רשום בתצהיר, כאשר הוא לא רשום, וכי אמרה זאת לעורך הדין, כביכול עורך הדין אשם בכך שלא רשם את דבריה. אינני מאמין לגירסה זו, ונעשה כאן נסיון להסתיר את הקשר המשפחתי בינה לבין החייב, כאילו מדובר בחייב ונושה ולא באח ואחות. לשאלה זו תהיה משמעות גם בהמשך, שכן המבקשת אישרה את המטרה הכללית של כל העיסקה בינה לבין אחיה, שהיא "לשמור על האדמה" (עמ' 17 שורה 24). לא לתת הלוואה ולא לרכוש אדמה אלא לשמור על האדמה, כך שתישאר בבעלות אחיה החייב ולא תילקח על ידי נושיו.

לפי טענתה בתצהיר ולפי עדותה, חתם אחיה על הסכם הלוואה ונרשם משכון ביום 22.4.13. לדבריה מסרה את הכסף לאחיה בביתו של אחיה מוחמד בעכו, בנוכחות החייב, אחיהם מוחמד, ועורך הדין סאלח מוחמד (עמ' 17). היה זה בערך בשעה 10:00 (עמ' 18 שורה 6). כעולה מטפסי רישום המשכון, בשעה 11:03 כבר נרשם המשכון ברשם המשכונות בחיפה. דהיינו, בשעה 10:00 ישבו בעכו וחתמו והועבר הכסף, ועורך הדין יצא לאחר מכן והספיק לרשום את המשכון כעבור שעה בחיפה. קשה מאוד להאמין שהיה ניתן להספיק את כל זה, והדבר מערער את הטענה שבאמת היתה עיסקת הלוואה, ולא עיסקה למראית עין על מנת "לשמור על האדמה", שנעשתה, כלשון המבקשת בתצהירה כלפי אחיה החייב, "בצר לו". נראה שמדובר יותר במעשה של אחווה מאשר בהלוואה וברכישת קרקע.

המבקשת העידה "יש לו חוב וזה אדמה וחוב על האדמה הזו" (עמ' 17 שורה 23), וכי החוב היה בסך 400,000 ₪. זאת, כאשר שנתיים קודם לכן רכש את האדמה ביחד עם אחיו תמורת סך כולל של 350,000 ₪, כך שלפי הטענה החוב על האדמה היה יותר מהמחיר המקורי ששולם על ידי החייב ביחד עם אחיו עבור הזכויות. המבקשת נשאלה על כך בעמ' 17, ולפני סוף השאלה ענתה שהחוב לא היה על האדמה, ואחרי שנשאלה לאור דבריה, אמרה שהיא לא מבינה את השאלה. אני לא מאמין למבקשת שהיא לא הבינה את השאלה. אני מאמין שהיא התחמקה מתשובה.

לפי תצהירה של המבקשת, החייב לא עמד בהסכם ההלוואה ולא החזיר לידה את סכום ההלוואה. בהסכם ההלוואה נאמר שהחייב מתחייב להחזיר את סכום ההלוואה מיידית לאחר קבלת משכנתא. אין ספק, שהחייב לא קיבל משכנתא. מכאן שלא התקיים התנאי לקביעת מועד הפרעון. יש דרכים בחוק לקבוע את מועד הפרעון במקרה זה, אבל המבקשת אפילו לא טענה שנקטה בדרכים אלה. בניגוד לאמור בתצהירה, העידה המבקשת בעמ' 18 כי לא כתבה מתי אחיה יחזיר את ההלוואה כי הוא אח שלה. הדבר לא הפריע לה לטעון שהוא לא עמד בפרעון. דברים אלה מפחיתים ממהימנות גירסתה שהיתה בכלל הלוואה.