ה"פ 6914-03-14 עבדה נ' עיריית חיפה

נתוני רקע ועובדות

1. לפני בקשה למתן פס"ד הצהרתי לפיו כל עוד המבקש מחזיק בנכס שממוקם ברחוב כצשטיין אריה 37 בחיפה (להלן: "הנכס" או "המושכר"), יעמוד סכום הארנונה השנתית על סך של 22,304.47 ₪. כמו כן ביקש המבקש כי ביהמ"ש יורה על עיכוב ביצוע הליכי גבייה או לחלופין להורות למשיבה שלא לנקוט בהליכים כנגד המבקש עד לסיום הבירור בתביעה זו.

2. ביום 1.5.13 התקשר המבקש לצורך עסקו בחוזה שכירות בו שכר את הנכס ברחוב כצשטיין (להלן: "חוזה השכירות"). מכתב התביעה עולה כי בטרם כריתת חוזה השכירות פנה המבקש יחד עם בעלי הנכס אל המשיבה וזאת על מנת לעמוד את הוצאות המיסוי המוניציפלי הצפויות. לתשובת המשיבה, כך לגרסתו, הייתה כפי הנראה השפעה על שיקוליו של המבקש להתקשר בהסכם השכירות עם המשכירים. ולכן, הגיע המבקש יחד עם בעלי הנכס למשרדי המשיבה ודיברו עם נציגה מטעמה בשם סייפא (להלן: "נציגת המשיבה") אשר ביצעה מס' בדיקות בהתאם לנתונים שסיפקו לה, וקבעה כי גובה הארנונה השנתית לנכס תעמוד על סך של 22,304.47 ₪. לטענת המבקש, באותה ההזדמנות הוא הבהיר לנציגת המשיבה כי הנכס ישמש למרכז אחסון וחלוקת מזון.

נטען כי עותק של חוזה השכירות הושאר במשרדי המשיבה ועל בסיס העתק של חוזה השכירות וכן לאחר הבהרותיו של המבקש הוציאה נציגת המשיבה מסמך המודפס הנושא את הכיתוב "הודעת תשלום - ארנונה כללית" ע"ס 14,942.55 ₪ בגין התקופה שבין מאי 2013 ועד דצמבר 2013.

3.המבקש התחיל בתשלום הארנונה שנקבעה בסך 14,942.55 ₪ (סך של 1,867 ₪ לחודש). כעבור 3 חודשים ניגש שוב המבקש אל משרדי המשיבה על מנת לברר אם התשלומים שנגבו ממנו אינם ביתר שכן סבר כי הארנונה שנגבית ממנו גבוהה מידי בהתייחס לגובה המס המוניציפלי ברשויות אחרות. להפתעתו הרבה של המבקש נמסר לו כי אכן מדובר בטעות, אולם הטעות היא שהמשיבה גובה ממנו סכום נמוך משמעותית מהסכום אותו היא אמורה לגבות בפועל וזאת עקב סיווג מוטעה של הנכס. לטענת המבקש למרות שהמשיבה מעולם לא ביצעה באמצעות נציגיה ביקור בנכס (וזאת בניגוד להתחייבותה ובניגוד לדרישות הנוקבות במכתבים שנשלחו אליה) קבעה כי עליו לשלם ארנונה בסכום, אשר גבוה פי 2 וחצי מהסכום שנקבע לו בתחילה. המשיבה אף דרשה תשלום של הפרשים רטרואקטיבית. בדרישות אלו התנערה המשיבה מקביעתה הקודמת בנוגע לגובה הארנונה ולמעשה המשיבה שינתה את מצבו של המבקש לרעה באופן משמעותי. פניותיו הרבות והנשנות של המבקש אל המשיבה לתשלום הארנונה כפי שנקבעה בתחילה (ע"ס 22,304 ₪ בשנה) לא הניבו פרי ומשכך הוגשה בקשתו זו של המבקש לבית המשפט.

עד כאן המחלוקת. כעת בטרם אכריע בה אפרט בתמצית את טענות הצדדים.

טענות המבקש

4. לטענת המבקש גובה הארנונה כפי שנמסר לו במשרדי המשיבה במאי 2013 ושהומצא לו לאחר מכן בהודעת תשלום ארנונה בכתב, מהווה הסכם מחייב שיש לאכוף או לחילופין לראות בו הבטחה שלטונית / מנהלית שניתנה ע"י המשיבה לתושב, שיש לקיימה.

מאחר ויש בסמכותם של הפקידים שבעמדה קבלת הקהל במשרדי המשיבה כדי לשנות שמות מחזיקי נכס וכן סיווג נכס במערכת המשיבה, וכן להוציא אסמכתאות על כך, יש במסמכי המשיבה כדי ליצור התחייבות או הסכם של המשיבה כלפי תושביה. ביום 27.08.13, דהיינו ביום פנייתו השנייה של המבקש, בוצעה ע"י פקידת המשיבה, שנמצאת בקבלת קהל, החלפת סיווג הנכס וזאת כלל ללא הסתמכות על סעיפים אשר לפי טענתה של המשיבה נמצאים בחוקי עזר או בצווים שהונפקו ע"י המשיבה.

5. לטענת המשיבה כי בפגישה הראשונה עם נציגת המשיבה לא נמסר לה ע"י המבקש בכתב או בעל פה, מידע על מהות הנכס המושכר נטען כי חובתה של נציגת המשיבה לברר מה מהות העסק או השימוש בנכס המושכר, בטרם הדפסת הודעת תשלום ארנונה. על יסוד דבריה של נציגת המשיבה, אשר אף נתמכו בהודעת לתשלום ארנונה, הסכים המבקש להתקשר בהסכם עם המשכירים ולהתחייב כלפיהם לשאת בכל התשלומים והמיסים שהוטלו על הנכס, לרבות בתשלומי הארנונה.המבקש, אזרח פשוט, הסתמך לטענתו על הבטחתה של נציגת המשיבה, וזאת מאחר והניח כי יש בסמכותה לתת הבטחה מנהלית מטעם המשיבה. המבקש לקח על עצמו התחייבויות כספיות לאחר שסבר כי יהיה ביכולתו כדי לעמוד בהוצאות שעליו הכריזה המשיבה. עקרון תום הלב מקבל דגש מיוחד, במקום שמדובר בגוף ציבורי כמו המשיבה/העירייה מתחייבת מול אזרח. בנוסף מתקיימת כאן "דואליות נורמטיבית", היינו: חלות על העירייה שתי מערכות של דינים. האחת היא המערכת ה"אזרחית" הרגילה של דיני החוזים וכל דין אחר שרלבנטי להתחייבותה; והשנייה - דיני המשפט הציבורי, שכוללים הן הוראות חקוקות והנחיות פנימיות שונות והן כללים עקרוניים של המשפט המנהלי ההלכתי, שחלים על כל רשות ציבורית, כאמור בפסיקה שאוזכרה.

6. לטענת המבקש, מחובתה של המשיבה היה לבדוק את הנכס בטרם הוצאת הודעת תשלום ארנונה. המשיבה לא עשתה דבר ואף הובילה את המבקש להאמין שישלם במהלך שכירות הנכס את המס לפי הסכום שצוין בהודעה, על פי הבטחה מפורשת ובכך נהגה המשיבה בחוסר תום לב. המבקש סבור כי אין זה מן הראוי לאפשר למשיבה לשלול ממנו את זכאותו לשלם את הארנונה כפי שסוכם בין הצדדים בחודש מאי 2013.